3 דקות לאבדון – פרק שני: מעבדת הקפה
״משוחררת,״ שמעתי את המילה שרציתי לשמוע כבר רבע שעה.
״תודה לך, אדוני,״ אני מדדדת לכיוון דלת המתכת הכבדה, שדרכה אף אחד לא ישמע צרחות רמות.
״פיטי! ״ פתחתי את הדלת, טרקתי אותה בהפתעה, שמול עיניי פיטר הקטן.
הוא רץ אליי ומחבק אותי חזק חזק, ואני מרימה אותו למעלה וסוחבת אותו.
״איך נתנו לך לבוא לפה, חמודי?״
״יוליה הבריחה אותי יחד עם רומיאו, מה נראה לך? ברחתי!״
פניי נפלו ברגע. ברח? פיטר? זה לא הוא!
״זה לא אתה, פיט!״
״על מה את מדברת? אני רציתי לראות אותך.״
״כן,פיטי, אבל למה ברחת? יכולת לבקש יפה.״
״פיטר גריפין? ״ הסתובבתי אל גבר עם זיפים אפורים, גבוה ולבוש בגדים שחורים ומשקפי שמש שחורות לגמרי.
״איפה היית?!״
״אההה!״ הגבר הרים את פיטר בניגוד לרצונו ואני אפילו לא ניסיתי להפריע לו.
זה לא כל כך חוקי, שפיטר ברח מהמאמצים הזמניים שלו. ואני לא רוצה לסטות לכיוון הזה.
לא יכולתי להסתכל בעיניו כשהאיש לקח אותו. הסטתי את מבטי, ופניתי אל היציאה מהבניין.
הגיע הזמן למצוא עבודה.
פניתי אל בית קפה לא פופולרי במיוחד בקצה הרחוב.
"דרושים עובדים ושליחים". זה מה שהיה כתוב שם.
נכנסתי לחנות. על כל הקירות היו טפטים בצבע צהוב בהיר, וממול הדלת בדיוק יש דלפק ענק, ומאחורה כל האפיות וכל אלה. המטבח.
בצדדים היו שולחנות מעץ מגהוני מבריק וכיסאות שחורים, כמו בבתי הקפה הישנים האלה.
"סליחה, " המקום היה ריק לגמרי, באופן מפתיע בהחלט. מקום די נחמד. "יש כאן מישהו?"
הפנתי את פניי לכיוון הדלת, הסתובבתי חזרה ומשום מקום צצה אישה שמנמנה, עם שיער גלי, בלונדיני ובהיר מאוד, עור בהיר, בגבול של בהיר לכהה ועיניים חומות וכהות מאוד.
"איך אפשר לעזור לך?"
זה נשמע כמו משפט של פקיד בקבלה, שעונה לאנשים מעוצבנים בטלפון, שבאים בטענות שאין אינטרנט והטלוויזיה התקלקלה.
אבל כאילו שהיא לא יודעת למה באתי.
"אני רוצה לעבוד כאן. "
"בסדר, " היא עונה ישירות."את מתחילה עוד דקה וחצי. "
"בלי טפסים? ברצינות?"
"אני נראית לך צוחקת?"
"ממש לא, גברתי. "
"אנסטסיה. "
"אני לוסי. "
"מעניין את עצם הזנב שלי, חומד. עברה דקה וחצי, תתחילי! אנחנו עמוסים היום!"
האישה משוגעת על כל הראש. לגמרי, אתם מסכימים?
"רגע, איפה אני עובדת? באיזה תחום?"
"במעבדת הקפה. אני אשלח את מרגרט שתעזור לך."
תגובות (0)