Paradise Lost הקדמה-חלק א’

אוקיי אז ככה,
היה לי חשוב קצת לתת מבט קצר לדמויות והיכרות קצרה עם חלקן (כן, כן כתבתי את זה כבר).
לכן זאת תהיה הקדמה ולא פרק 1.
יש 11 דמויות.
בחלק א' מופיעות רק 5 דמויות,
בחלק ב' יופיעו 6ת הדמויות האחרות.
הדמויות לפי סדר אקראי (פחות או יותר), לכן בבקשה אל תיעלבו אם הדמות שלכם לא נכנסה בחלק הזה, היא תופיעה בחלק הבא :)

ולאחר הפרק ב' יעלה פרק ראשון.

~גן העדן האבוד~
יום לפני תחילת הלימודים – חלק א':

"ברוכים הבאים לתיכון גרטהם הירושימה",
"אני צופה בך כבר זמן מה, אתה רוצה בדיוק את מה שאנחנו רוצים",
"אנחנו צריכים להתאחד נגדם",
"כל התיכון הזה זה ניסוי אחד גדול, ומי אמר שהניסוי יצליח?",
"שערי בית הספר סגורים, הם מתכוונים לנעול אותנו פה שנה שלמה?",
"כל אחד מאיתנו פה שפן ניסיונות"
~ ~ ~
היא קמה בבהלה משנתה, טומנת את ראשה בין ידיה, לוקחת לעצמה כמה שניות להסדיר את נשימתה. " פשוט נפלא! " רטנה וקמה ממיטתה.
השעה הייתה שש וחצי בבוקר וזה כבר היה הלילה השני בו חלמה את אותו החלום.
"שוב הנבואה הזאת.." מלמלה לעצמה. היא ידעה שלא סתם הייתה לה תחושה רעה לגבי בית הספר, אליו רשמו אותה.
מבלי להסתרק ומבלי לרחוץ את פניה, היא ניגשה אל חדר המטבח, שם דודתה סמנתה,
בדיוק סיימה להכין לעצמה את ארוחת הבוקר.
"אני לא הולכת לתיכון הזה!" הכריזה הנערה הצעירה.
סמנתה הסתכלה על האחיינית הקטנה שלה, שעמדה מלפניה.
שיערה היה שחור באורך הסנטר, בדרך כלל מסודר וחלק, אך הבוקר מבולגן מהרגיל, עיניה היו כחולות, כה כהות כאילו אימצו את צבע השמיים בשעות הלילה המאוחרות.
"בואי תאכלי איתי" אמרה סמנתה, למראה הגזרה העדינה והעור החיוור של הצעירה.
"אני לא הולכת לתיכון הזה!" קראה שנית והתיישבה בשולחן, מול דודתה.
"מריאן, אני לא הולכת להיכנס איתך שוב לנושא הזה," אמרה סמנתה בייאוש והגישה לשתיהן צלחת עם סלט וטוסט גבינה.
"דודה, אני כבר יומיים לא ישנה בגלל הבית ספר הזה, יש לי תחושה רעה לגבי כל העניין הזה" היא קיוותה שתוכל לשכנע את סמנתה, לא לשלוח אותה ל-'גיהינום'.
סמנתה הביטה באחייניתה, מריאן שלחה לה מבט מתחנן הקורא לבוא לקראתה. עיניה נצצו בתקווה, וניתן הייתה לראות בצורות כוכבים קטנות בתוך עיניה. הכוכבים המהפנטות שתמיד העבירו בסמנתה צמרמורת. "אני מצטערת 'מרי' , אבל את עדיין הולכת ללמוד שם" קבעה סמנתה וזאת כתגובה גלגלה את עיניה.

# # #

איזבל שכבה על המיטה בחדר שלה והסתכלה סביב, החדר השתנה מאז שהייתה בו בפעם האחרונה, לפני שנגמרה שנת הלימודים הראשונה בתיכון.
קירות לבנים, ריקים מתמונות, לעומת השנה הקודמת, בה הקירות היו צבועים בגווני אדום וכתום ולא היה כמעט מקום ריק מתמונה או קישוט בודד. ממולה מיטת קומותיים מעץ לבן, מוצעת במצעים לבנים. בין המיטת קומותיים למיטה שלה, מתחת לחלון, עמד שולחן כתיבה, גם הוא מעץ לבן, ועליו מחשב נייד לבן. מצידה השמאלי של איזבל, הייתה דלת למקלחת וארון מגירות גדול, גם הוא מעץ לבן. "איכס" רטנה איזבל, נגעלת מהלבן המסנוור. החדר הזכיר לה חדר בבית החולים.
הכול נראה חסר חיים, חסר שמחה, ואפילו לא קרוב לגן עדן.
היא רצתה לעזוב למרות שרק הרגע הגיעה. לפני שנה, בית הספר היה שייך רק לערפדים, היא אהבה אותו. אך עכשיו הכול היה שונה. הבעלים של הבית ספר השתנו, ועכשיו המקום לא שייך רק לערפדים, אלא גם למוטנטים ולבני אדם. היא שנאה את איך שהמקום נראה, אך לא היה לה מקום אחר ללכת אליו.
דלת החדר נפתחה, ונערה בערך בגובה של מטר שישים נכנסה אל תוך החדר, מחזיקה בידיה שתי מזוודות גדולות. שיערה היה חום חלק לכל אורך הגב, ועיניה חומות כצבע העץ. היא לבשה שמלת חוף שחורה אשר התאימה מאוד למבנה הגוף שעון חול שלה.
"אלנה?" הופתעה איזבל. היא לא ציפתה לפגוש את השותפה שלה לחדר משנה שעברה.
"איזבל, אני כל כך שמחה לראות אותך!" חייכה אלנה ומיהרה לחבק את חברתה.
"וואו, המקום השתנה, זה מחריד הלבן הזה!" הזדעזעה אלנה בעודה עוברת עם ידה על גבי השולחן.
" בכל מקרה, עם קיר לבן אפשר להסתדר, נתלה תמונות ופוסטרים, ונחליף מצעים לצבע אחר,
ונתן חיים למקום הזה" חייכה אלנה. היא תמיד מצאה דרך למצוא איך לעזור לצאת מהמצב הגרוע בכל מקום.
"אז…" אמרה והתיישבה על המיטה שלה, ממול לשל איזבל, "את חושבת שנצליח לעמוד בפיתוי לא לנשוך איזה בן אדם?" צחקקה אלנה ואיזבל שלחה בה חיוך קטן.
"בשבילך זאת לא בעיה, את בטח עדיין ניזונה מהדם של חיות" גיחכה איזבל.
"כן" אישרה אלנה. אלנה מעולם לא בחרה להיות ערפדית, גם להפוך לאחת לא היה בתכנונים שלה,
אך זה קרה. היא לא זכרה איך, היא לא ידעה מי, אבל שינו אותה וכנראה שהייתה סיבה מסוימת לזה. היא לא כעסה, היא קיבלה את עצמה איך שהיא, אבל לשתות דם של אחרים, היא לא הייתה מוכנה. היא לא רצתה להרוג, זה לא התאים לאופי שלי.
"מעניין מי הולך להעביר את הסיור לתלמידים החדשים" תהתה.
"אני" ענתה איזבל בייאוש, "גריזלדה, סגנית מנהל החדשה מינתה אותי עם עוד איזה בחור" הסבירה.
"אבל בלי קשר עכשיו, תקשיבי, אני כבר שעה תקועה בחדר הזה, משעמם לי , אני מתחרפנת ואת מכירה אותי, אני חייבת משהו עם אדרנלין! בואי נחפש איזה טרף!" הציעה איזבל ואלנה נרתעה מה-'טרף'.
"אני צוחקת.." איזבל גלגלה בעיניה.

# # #

הוא צפה בה עומדת על המרפסת של גג בית הספר, עם הגב אליו.
שיערה הגלי והשחור התנופף עם כיוון הרוח, משאיר רק את הפס הכחול של השיער פזור על הכתף השמאלית שלה. היא נראתה לו כל כך רזה ועורה היה כה בהיר עד שכמעט והתמזגה עם השמש שסנוורה במעט את פניו.
היא עמדה שם חופשייה, כל כך חופשייה אחרי הבידוד שעברו בצינוק.
עברה בו צמרמורת כאשר נזכר בגיהינום שנאלצו לעבור במשך חמש שנים בכלא.
כל כך הרבה דברים קרו, לפני שהצליחו לחזור לשאוף אוויר צח ולראות את אור היום.
"אין משהו מעניין, נכון פפר?" גיחך והיא הסתובבה אליו כשחיוך פרוס על פניה.
"צ'ילי! תראה קצת יותר התלהבות" היא ניגשה אליו, תפסה בזרועו והקימה אותו מרצפת הגג,
"בוא לראות את הנוף" קראה וגררה אותו אל המעקה.
מלמעלה הכול נראה היה קטן. אומנם שנת הלימודים הייתה אמורה להתחיל בעוד כיום,
אך ניתן היה לראות כבר חלק מהתלמידים שבחרו להגיע קצת לפני, להתמקם.
צ'ילי צפה בהם בחוסר עניין, הם לא עניינו אותו, הוא ניסה להתמקד במה שמעבר.
שטח התיכון נפרס על כאלף דונם. מלמעלה, היה נדמה לו כאילו זו עיר בפני עצמה, הרבה בנייני לימוד ומעונות, מגרשי כדורגל וכדורסל נפרדים, בכל פינה ישנו פסל כלשהו, ספסלים ושולחנות,
הרבה צמחייה וחצר ירוקה ומצוחצחת. סביב כל השטח הזה, עמדה חומת גדר שחורה ומבעד לגדר,
יערות הקיפו את המקום.
"מכלא אחד לאחר" סינן. הוא לא שמח להימצא במקום הזה, הגדר נתנה לו תחושת מחנק.
והיער נתן הרגשה שאין לאן לברוח.
"גם אני לא בחרתי להגיע לכאן, אבל אני חייבת להודות שהמקום מקים אותי לתחייה מחדש…" אמרה פפר, מנסה להריע אותו. הוא הרים את מבטו אליה, עיניה ברקו בגוון כחול-ירקרק מרהיב.
הוא ידע שבמקום מסוים היא צדקה, אך הכול נראה היה לו יותר מדי חשוד.
"תפסיקי לנעוץ מבטים בבנים.." הוא ניסה לחתוך את המתח שנוצר. שניהם עדיין לא הרפו מהסבל שעברו. "אני לא מסתכלת עליהם!" הסמיקה. והסיתה את מבטה בשלושת הבנים ששיחקו כדורגל במגרש. "אין מצב שאני נותן לאחד מהם להתקרב אלייך" הוסיף באיום.
"אתה רק מחפש עם מי לריב" היא גלגלה את עיניה.
הוא הניח את זרועו סביב הצוואר שלה ומשך אותה לחיכו, בעודו מלטף את ראשה.
"את צודקת".