מספר הסיפורים (או: על תבל ועל בית)

תל ירוק בדממה חשוכה. בראש התל מדורה בוערת, גיציה נישאים אל על. מעליהם מתנוצץ אור הכוכבים של השנה החדשה.
מאירים הכוכבים את בתי הכפר הדומם שלמרגלות התל. מאירה המדורה את פני הנוער והטף המסתופפים למרגלותי.
אני עומד באור המדורה. פני אליהם, עיני בהם, וליבי עמם.
ספר לנו מסיפוריך, הם מבקשים.
איזה מן סיפור תרצו לשמוע, אני שואל.
אלו מן סיפורים יש לך? הם משיבים

מראשית ילדותי היו קצות השבילים קורצות לי בדרכי, והאופק מחייך אלי תמיד. ליבי היה כמה להרפתקאות, ורוחי מתמלאת מסיפורי אגדות.
עד שבאחד הלילות נפגשתי בלבנה שבחלון ביתי. בוא עמי, לחשה. אנוכי הלבנה, תרה מערב עד בוקר, מזרח עד מערב. החובקת כל וצופה בכל. לחשה אלי שוב ושוב, ושקעה.
ובבוקר עלתה השמש לקראתי. מה לך כאן, קראה. קום וצא כמוני, מבוקר עד ערב ממזרח עד מערב, לפעול כל ולהיטיב עם הכל. קראה לעומתי שוב ושוב, ושקעה.

אותו ערב נטלתי תרמיל בחרתי לי מקל, ויצאתי.
חציתי את קצות השבילים ופניתי אל האופק! יצאתי אל המעשים ואל המעשיות!

עברתי יערות וטעיתי במדברים, שטפתי נהרות והעפלתי הרים, גילתי ארצות וחציתי ימים. תרתי מדינות וחקרתי תרבויות, השכלתי בחכמות והתבוננתי בדתות, חוויתי אסונות וצפיתי מהצד בכמה מלחמות.
ברחתי מהר געש קוצף, גלשתי במפל שוטף. נפעמתי ממערת נטיפים מרשימה, נקלעתי למוקד סופה איומה. פגשתי חיות שלא נודעו מעולם, בקרתי ביערות שלא דרך בהם אדם.
נדדתי בין כפרים ועירות ערים ומדינות, נפגשתי עם רוזנים ומשרתות אמנים ומכשפות.
פעם הפלגתי עם שודדי ימים, ופעם רכבתי עם פלוגת אבירים. פעם הושיבוני בבית האסורים, ופעם הציגוני בחצרות מלכים.
קרה שנמלטתי מענקים רכוב על נמר, וקרה שרקדתי עם פיות וגמדים לקולו של משורר. קרה ששדים רדפוני על שגנבתי את צלמם, וקרה שמפלצות בקשוני שאבשל להם בשר אדם.
קבצן ברכני באושר מהיר, זמר נודד חיבר לי שיר. לוחם קרא לי לדו קרב ברחוב, רופא אליל רפאני ממכאוב.
ראיתי גבורה וחמלה אמונה וחכמה, בריחה ובגידה יוהרה וחולשה. אצילות ונאמנות אבירות וחריצות, עריצות וכסילות אכזרוות ורפיסות.
ואני נדדתי וטיילתי וחתרתי והעפלתי, ותרתי וריגלתי וחקרתי והתבוננתי,
וטעיתי ונשבתי ונפצעתי ונתברכתי, וחוויתי ונפעמתי ועלצתי ופחדתי.

כך קרני כך פעלתי כך ראיתי וכך חוויתי. אך מה אני הייתי? אני הייתי מספר הסיפורים

אני הוא מספר הסיפורים וזהו שמי בפי כל.
בחניותי בפונדקים מזדמנים או בביקורי בחצרות אצילים, בשעת משתה וחג או בסתם ליל חולין, קוראים אותי לספר מסיפורי וממעשיותי הרבים, כך פרנסתי מתקיימת בדוחק.
וסיפורים אין ספור יש לי, שלעולם איני יוצא מקום בלא שהתחדש לי בו סיפור. ומקומות אין ספור עברתי, שלעולם איני לן לילה שני בותה מיטה ובאותו בית. מלבד לילה אחד בשנה.
שכן אחת היא לי. עם דעיכת שמש הקיץ ונשירת העלים, ועם רוח סתיו המבשרת פעמי השנה החדשה, נוטש אני את מעשי ונחלץ מקורותי, אהיה היכן שאהיה יקרני כל שיוכל לקרות, ומשים רגלי אצל הדרך המושכת אחור, לשוב אל כפר הולדתי ואל ביתי.
והנה כתמיד אני מגיע ברגע האחרון, יורד אל הכפר הקטן עם רדת הליל.
אני חולף בתוך המראות המוכרים של שבילי העפר והסמטאות הצרות, של הבתים הפשוטים העצים העתיקים והארוות. שואף את הניחוח המוכר של האוויר הצפוף המתובל במתק הגפן והתאנה.
אור נרות נוגה מן חלונות הבתים כולם. נוגה מן הנרות הדולקות בנברשות המאירות את פני הבית. נופל האור על בני המשפחה המסובים לסעודה, מאיר את העליצות שבפניהם ואת השלווה שבליבם. נופל על פעוטות משחקים,על ילדים השרים מזמורים של חג, ועל נשים המגישות תבשילים לשולחן.
מדיפים התבשילים ריח ענוג. מתווסף הריח לקול הזמירות והשחוק ומתנדף החוצה מן החלון, נמזג בניחחוח המוכר של הכפר ומשרה בו טעם של שנה חדשה.
חולף אני על פני חלון וחלון וממגיע לקצה הכפר, אל ביתי. אני מצית בו את האו ומבעיר את האח, מסלק ממנו חתולים וקורי עכביש, פורק את תרמילי ומציע את מטתי.
עם שחר אני קם להתקין את ביתי. לכבדו לשוטפו לסיידו לכיירו לתקנו ולטייחו. להחליף רעפים ולתקן הארובה, לגזום הצמחים ולנכש העשבים, לרצף את השביל ולצבוע את הגדר.
עם הצהריים אני פוקד את בתי הכפר ומשתמע בקורותיהם.

עם רדת החשכה החותמת את יום החג, אני מבעיר מדורה בראש הגבעה שבשיפולי הכפר, ומשרואים הנערים את אור המדורה מתפנים איש מעיסוקיו עולים ובאים. עמם באים הילדים וגם אי אלו אנשים.

אלו מן סיפורים ישלך? הם שואלים.
הרי מיני הסיפורים כמוהם כמניינם, אני משיב. סיפורי מעשיות וסיפורי הרפתקאות, סיפורי מסעות וסיפורי עלילות, קורות חיים ודיברי הימים ועוד כהנה ועוד כהנה…
אנא ספר לנו סיפורים גדולים, סיפורים ממרחקים.
בשום אופן. ספר אספר אך לא בטרם אשמעכם תחילה.
מן הנערים קם אחד נרגש ונבוך ומתייצב נוכח הקהל, ואני מתיישב ומצפה. על מה יסופר השנה?
אשתקד סיפר ילד על לידתה של אחות, בשנה אחרת סופר על מחלה של צמד פרות.
פעם סופר על פרידה משכנים ותיקים, ופעם על יבול מוצלח של קציר החיטים.
לא אחות ולא פרות, לא שכנים ולא חיטים.
דם ואש גם קצת עשן. שדונים מציקים את שלוות הכפר. כך מימים ימימה, אך השנה אחד חוואי משתלהב לפעולה ומוביל קומץ מן הכפר ומכתר איזו מאורה.
ואיזה קרב התחולל! נואם הנער. לו שמעתם את השאון, לו ראיתם את האבק שהיתמר אל על! כמה מוגי לב ברחו אך אנו נאבקנו בגבורה, עד נקטל אחרון השדונים!
זה היה סיפורו.
ומה אני סיפרתי להם? לאסיפרתי על גדלות ולא על ארץ מרוחקת. סיפרתי על כפר ועל תושבים על פרדסים ועל איכרים, על ילד ועל משפחה על שלום ועל מנוחה.

נפרדתי מהם בחצות ליל ושבתי ללון, לילה שני באותה מיטה ובאותו בית, לילה שני במטתי ובביתי. ועם שחר טענתי תרמילי.

השמש והירח לא נפרדו ממני כהרגלם. הליל נתכסה ענן והיום נטבל באובך.
ומיד בצאתי טעיתי בדרכי. ביקשתי לירחק ונמצאתי מסובב ביקשתי לשוב ונמצאתי מתעכב. פניתי ליער וטעיתי להר פניתי למדבר ועצרני נהר.
לבסוף נפלטתי למקום ישוב בעל אנשים משמימים שמעשיותיהם נדושים. אח"כ נתגלגלתי בכמה ארמונות וגנים בעלי תאר מיותר שפארם רהב מנוכר.
אז נסוגתי מן הישוב ונפלטתי לחופים. הפלגתי בסירה ונסחפתי בין הגלים. אחר ימים ושבועות נאספתי לספינת דיגים. הושיבוני בצינוק עם פת במלח ומים דלוחים. הובאתי לארץ זרה ונמסרתי לסוחר עבדים. ניסיתי להמלט והושמתי בבית האסורים.
ניסיתי להתחבר עם האסירים הפורעים והמרצחים.
ניסיתי לפטפט עם העכברושים שבפינת התא. ניסיתי להתידד עם הכתלים החשופים והטחובים. לבסוף קראתי ליאוש להיות לי לחברה.

תל ירוק בדממה חשוכה. בראש התל מדורה בוערת, מאירה פני ילד בודד המסתופף למרגלותי.
ואני עומד באור המדורה. פני אליו, עיני בשחקים וליבי במרחקים.
כמה חששתי שלא תופיע, הוא אומר. לא ביקרת היום בבתינו.
צר לי, הייתי כלוא בבית האסורים, אני עונה. אך הנה, הגעתי לבסוף.
התספר לי סיפור? הוא מבקש.
וודאי, אך קודם אשמעך תחילה.
אני מתישב והוא קם ומספר. הן יודע אתה כמה שנים מציקים אותנו שדונני היער. כבר לפני זמן החלו בני הכפר להשיב מלחמה.תחילה הכו בהם במאורה אחת, אח"כ מצאו נוספת. משהכו גם אותה עלו הם לנקמה ושלחו אש בשדותינו. למחרת יצאו אל היערות כל בני הכפר. כמה פצועים חזרו משם! אך גם נורא הרבה עטורי תהילה. כיום כבר מכל עיירות הסביבה שוכרים מאנשי הכפר להגן על שדותיהם בשעת הצורך. שוב אין מתפרנסים כאן מחקלאות.
הלילה כהרגלם מתאספים בכפר סביב הפצועים הנוספים ושרים תהילה לגיבורי הכפר. אותי אין מרגילים לשבת בינהם שאני סולד מהקרבות. מה אעשה? כנראה שהנני מוג לב.

סיים הילד את סיפורו ונתישב. ואני ישבתי מולו ושתקתי.
הבטתי לירח אך הוא הסב פניו. הבטתי לכוכבים אך הם מצמצו במבוכה.
אז מה סיפרתי לו? סיפרתי את קורות חיי.

כתפתי תרמילי והגבעתי מקלי.
נטלתי את ידו. תזכור אותי? בקשתי.
מדוע תבקש? הקשה.
פניתי וירדתי מהתל.
הלא תשוב?? נחרד.
שאלתו נשובה אלי מרחוק. עמדתי וסבתי ונופפתי לו לשלום.
ובעוד לילה יצאתי את הכפר.

יצאתי את הכפר. ומאותה שעה החלתי להיות

נודד בעולם.