הזמן הזה בשנה

השוליים של החלון קפאו לאיטן, האדים המבוהלים של הילד שלחו אוויר שנדבק לחלון, בחוץ השלג ירד בכבדות על המדרכה ושמיכה של לבן כיסתה הכל. זרקורים ואורות חשמליים הזדקרו מעצים ומחלונות וצבעו את הלבן בכל צבעי בקשת, כמובן שכך הייתה כל שנה. אנשי שלג נבנו והשבילים נוקו, השלג המשיך לרדת בעוד הילד מסתכל בעיניים גדולות החוצה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ליל חג המולד. הילד הסתכל לשעון ובחזרה החוצה, מפחד שאולי החמיץ את זה. הוא היה יכול לדמיין כרכרה מוזהבת חוצה את השמיים, הילד פחד שאילו רק יפנה את ראשו הצידה לשנייה אחת שום דבר לא יתרחש. ואם הדבר לא יתרחש הרי הוא לא קרה מאז ומעולם.
השמיים התכסו בעננים לבנים וטהורים, הירח הציץ מבעד לחבורה שקופה כמעט של עננים קטנים. הילד פיהק ושפשף את עיניו שנהפכו כבדות יותר ויותר. אך הוא ידע שאסור לו להחמיץ את המועד, בשום אופן. הילד המשיך לשבת ולבהות החוצה, הוא ספר את מספר האורות המנצנצים מבעד לחלונות, הוא ספר את מספר הכוכבים הנראים לעין. הוא דמיין צורות ודמויות בעננים, הקור הזדחל לאיטו מהזכוכית הקרה ושלח צמרמורות קטנות בגבו של הילד. הילד כיסה את עצמו בסמיכה וקיווה שלא הרעיש והעיר את חבריו לחדר, בבית היתומים של לונדון היה קשה לשמור סוד. הילד היה יכול להישבע שזוג עיניים היו נעוצות בגבו, מחכות לספר לילדים למחרת את הסיפור על הילד שבהה בחלון. בית היתומים לא היה מקושט כלל וכלל, עץ אשוח קטן וקודר עמד בפינת החדר. העץ היה סינטטי ושום גוון ירוק וחגיגי לא בקע ממנו. רק דממה מטרידה, הילד הסתכל שוב ברחבי החדר הגדול וראה את חבריו יושנים על מיטות הקומותיים המתכתיות. הוא חשב על כמה זה היה נפלא אם הוא היה מבלה את הלילה עם משפחתו, הוא היה יכול לשבת על אמו ולספור את הכוכבים יחדה. הוא היה יכול להתבדח עם אביו, לשחק עם אחיו. מדי כמה דקות אור היה נדלק מחוץ לחדר הגדול, זה היה סימן שהסדרן עמד להיכנס לחדר ולראות אם כולם יושנים. הילד התחזה לישן והסדרן השמיע את האנחה הרגילה שלו וסגר את הדלת. הילד לא זכר את חג המולד האחרון שהוא בילה עם משפחתו. לפעמים הוא חשב שהוא נולד בבית היתומים ובילה בו כל חייו. אך לפעמים בלילות מיוחדים כמו זה הוא זכר זיכרון מעורפל, הוא שמע צחוק צעיר ואור חם ונוגע. הוא זכר הכל וכלום. הילד המשיך להסתכל מהחלון אל החשכה מבחוץ, הוא תהה איפה משפחתו. הוא תהה למה הם השאירו אותו כאן, הרי הם יחזרו. הם חייבים לחזור. הוא הבטיח לעצמו שהוא עוד יראה אותם, בעלת בית היתומים אמרה לו שהוא הולך להישאר כאן לנצח. לפחות עד שיוכל לעבוד. הילד תהה אם מישהו רוצה אותו בעולם הזה, הוא תמיד רצה לצאת ולחקור את העולם מבחוץ. הוא זכר שהוא קרא ספר על מקום שלו קוראים אפריקה, הוא תהה אם ירד שם שלג, הוא תהה אם עכשיו מישהו כמוהו מביט מחוץ לחלון ומחכה לסנטה. הילד רצה סימן מהעולם, הילד רצה ניצוץ קטן, הילד רצה שמישהו בעולם זה היה זוכר אותו. וכך כשהדקות עברו להן הילד ישב באי נוחות על מיטתו וחיכה למישהו להתגנב אל החדר ולתת מתנות לילדים, בחצות נשמעה חריקת דלת והילד הצטמרר וחשב שהסדרן מצא אותו. הילד הסתכל על הדלת באימה רק כדי למצוא איש צר עומד לידה. מי זה? הוא לא לבד אדום ולבן, לא היה לו זקן, הוא היה רזה כמקל.
האיש מצא את דרכו בחדר והלך לקראת הילד, הילד התחזה כישן עד שהרגיש את נוכחות האיש לידו. חפץ קל הונח לידו, הילד לא ידע מה להרגיש. הוא שמע צעדים שקטים ודלת חוקרת עד שהיא נטרקת לאיטה. הילד פתח את עיניו לרווחה, חבילה קטנה וכחולה ישבה נחה לצידו. הילד לא בטח באיש, אך המתנה נעמה לעיניו כל כך עד שלא עברה שנייה עד שהוא התחיל לקרוע את העטיפה ברחש. חפץ קשה נגע בעורו כשהעטיפה הייתה שרויה על הרצפה, פסל פלסטיק של מטוס נגלה לעיניו. הצבעים היו חודרים יפהפיים, הילד חשב שזהו המראה הכי יפה שהוא ראה בכל חייו. הוא יכול עכשיו לטוס לכל מקום בעולם, ולהמטיר שמחה על האנשים מתחתיוו. הילד החניק דמעות של שמחה וכיסה את עצמו בשמיכה, הוא העניק תודה אילמת לזר. ונרדם.