הילד מן העץ

ביער כו אפל, בעל עצים שיש להם אזניים, בתוך עץ אחד עצום גר ילד קטן שפחד מהכל. אבל יותר מכל הוא פחד מדבר אחד מסוים.
הוא ישב בעץ שלו, מתחבא בתוך הגזע. הוא לא ראה אור, לא ראה קור, רק את העלים והעץ. הוא היה כבן עשר בלבד וכבר חשב שידע סבל מהו, הוא ברח מהכל, פחד לדבר. הוא לא רצה לראות את פחדו הגדול ביותר.
ובגלל זה הילד הקטן התחבא כל ימיו בעץ, ללא שמש, ללא ירח רק הוא והעץ הירוק.
יום אחד כמעט כמו נס, הופיע מול עיניו של הילד פיה. שערה היה בהיר מאד ועינייה היו חמות ואוהבות, אבל חשוב יותר מכל, מה שהפתיע את הילד יותר מכל דבר אחר, לילדה הזאת היו כנפיים!
היא הביטה בילדון, משפילה את ראשה מעט ואז חזרה והרימה את ראשה, במין חיוך שובב.
"למה אתה מתחבא בעץ?" שאלה אותו בקול מלאכי, כשהיא מזיזה את כנפיה ומתעופפת סביב הילד, סוקרת אותו מכל הכיוונים.
"כי אני מפחד" אמר וחזר להתקרבל בתוך עצמו, מתכנס ומפחד. כבר שנים לא ראה אור שמש והאור זעק לתוך עיניו, מכאיב לו וכמעט גורם לו לבכות. אבל מנחישותו, הוא לא רצה להראות לפיה שהשמש פריעה לו ולכן ניסה להביט רק למטה, משפיל את ראשו כל הזמן. הן בכדי להתרחק מן השמש, והן בשביל לא להביט בעיניה השמימיות של הפיה.
"ממה אתה מפחד ילדון?" שאלה אותו והתיישבה על כתפו, לפתע הבחין הילד עד כמה קטנה הייתה הפיה הזאת, היא ישבה לו על הכתף והוא בקושי הרגיש את משקלה.
הילד הרים את מבטו, עכשיו כשראה את מה שבחוץ ואת כל הצללים של כל העצים, הבחין גם בצל שלו. הוא נמלא פחד,הוא היה מבועט כל כך. כל מה שעשה תמיד היה לברוח מהצל הזה, מהיצור המוזר והאפל הזה שמירר את חייו. הוא הניע את אצבעו והצביעה על הצל, מראה לפיה את פחדו הגדול ביותר.
הפיה גיחכה מעט, ואולי פגעה מעט ברגשות של הילד. הוא חשף בפניה את הפחד שלו והיא צחקה. כשראתה את מבטו הפגוע קמה מכתפו וחייכה אליו חיוך חמים.
"זה צל! צל הוא החבר שלך, הוא לא יפגע בך. הנה תראה" אמרה הפיה ונופפה בידה לצילו של הילד, הצל נופף חזרה והילד כמעט ראה אותו מחייך אליה. הילד חייך חיוך קטנטן וחייך לצילו, מנופף לו ומסיר את פחדיו כמו נשל של נחש.
"אני טינקרבל, מי אתה?" שאלה אותו הפיה, שאלה טינקרבל.
"השם שלי…פיטר פן" אמר ואז חזר יותר בנחישות "קוראים לי פיטר פן"