חורשת הנוצצים של אחרי חצות

רקדנית הולכת על גשר כוכבים מכותרת בעשרות מזרקות זוהרות. מתחתיה למרגלות עץ אלון ענק יושב ליצן, כובעו אדמדם מפורץ לשלושה חלקים שקצותיהם עטורים בגדילים נוצצים, החורשה אפלה ובהמשכה ניצב אף קוסם שחור, מטה כסוף בידו וגמד זערורי שמתרוצץבמעגלים סתומים לצידו.. הם רבים מידי כולם, וככל שהחורשה ממשיכה הם רועשים יותר ולהוטים יותר. אני עוצר תחת האיש התלוי נותן למשב קל של אבק קסם לחלוף על פני. הגרגירים מתקתקים ולוהטים והפיות הקטנטנות לא מאחרות לבוא אל המלכודת, תוצרת ידיה הקלאסית של אשת העכביש. אני חסר אונים ובלית ברירה ממשיך להתקדם, הנסיכה הלבנה נעלמה כבר עם דמדומי היום האחרונים ואני הייתי אמור כבר לקום. אבל לא. ליצן, עיניו מוקפות עיגולים מושחרים ופניו בולטות על רקע הלילה בלבן ניגש לעברי, ידיו מלהטטות בעשרות גחליליות חומות מהבבות, כנפיהם מוטלות נטושות באדמה הבוצית שסביב, אני נרתע ומנסה להמשיך, מועד הישר לתוך מעגל עכברים עצומים, חתול שחור מתרוצץ לרגליהם, בלתי נראה כמעט נגד הלילה רק עיניו שזוהרות באפלה רוטטות בפחד אילם. בלית ברירה אני נצמד אל היצור המסכן ומזדחל בלאות הישר אל תוך המנהרה הענקית שפעורה בין רגליו של אחד העכברים. החתול סומר מעט וציפורניו שורטות את חזי כשהוא נצמד אליו. ובכל זאת עדיף שתיים בקור המקפיא של אחרי חצות. אנחנו מתגנבים מסביב לעצים מתעלמים מדיבורם העמום,כולם יודעים שמי שנשאר להקשיב עלול להשבות בקולם העתיק ולהשאר לנצח, עלים וקונקנות ילפפו את גופו ורגליו יתארכו הישר אל תוך האדמה המקוללת הזאת.. לרגע אני מתפתה לעצור אבל עז החתול השחור מילל וציפורניו מתחפרות עמוק בתוכי ואנחנו ממשיכים במנוסה, הפעם רצים הישר קדימה ללא הבחנה. הצבעים מטשטשים לכתמים והיצורים בבוהקם המבחיל הופכים רק לעוד כתמים רוטטים מאחור: הזקן עם כתר העצמות, הילד עם שער הנחשים, איש הזאב וכולם הושארו זועקים מאחור. השחר מתחיל כבר לעלות ורק המכשפה הזקנה עדיין לפנינו, מרקחתה הירוקה מחכה למרכיב הסופי. עדי כסף ואדום מרקדים סביבה ועופפים אותנו. ולרגע הכל נהיה ירוק ומחניק, החתול מיילל ואני קופא במקומי ברעד, אורות מתפוצצים מול עיני ואז הכל מתבהר שוב, מותיר אותי לבד עם, ידי ריקות אני מתנשף וממשיך לרוץ. אל הסוף. אור זריחה זהוב וורוד כבר הבקיעה ושם בראש גבעה ירוקה מנוקדת נרקיסים עומדת הנסיכה הלבנה, יפהפייה כתמיד. אני מחייך ומועד קדימה אל תוך זרועותיה הדקיקות הפתוחות לרווחה. ריח הנרקיסים משכר ומשי שמלתה עדין ורך, חיוכה הזהוב מברך ואני עוצם את עניי ושוכח. אבל רק לרגע, ליפני שאנו ממריאים בכרכרת הברבורים המלכותית אני קופא, מגרד את שריטות השריטות העמוקות על חזי ומסתובב לאחור אל עבר הריק. תשלום שולם.
״בוא״ היא לוחשת, ואני מפנה את עורפי ונכנס..