טולפה- פרק 7- הילד

*אז בגלל שבאמת הבנתי שהפרקים ממש קצרים, החלטתי להאריך אותם מעכשיו ^^
מקווה שתאהבו!

לחכות זה לא רעיון טוב. זה גורם לי להיכנס ללחץ שרק מתגבר ככל שהשניות עוברות ולא נותן לי מנוחה. נותן לי זמן לחשוב, ואז להבין עוד דברים נוספים.
"שבעת הגדולים". שבעת ה"אנשים"(אם אפשר לומר) המסוכנים ביותר בעולם האגדות. אני מכיר ארבעה- מליפיסנט, המלכה הרעה, הזאב הגדול והרע ומלכת הלבבות. כל אחד גרוע יותר מקודמו וכל אחד מטורף יותר מזה שלפניו.
אבל יש שבעה. שלושה לא ידועים, וזה מה שגרם לי להבין- אין לי מושג מי הם. לא פגשתי אותם עדיין, ואני לא יודע למה הם באמת מסוגלים. יש ברשימה שלי כל כך הרבה שמות אפשריים, שאני לא יכול לדעת. חוסר הידיעה הזאת הטריף אותי, והדיבורים של סיירוס לא הועילו לי.
"אסור לך לסמוך על אף אחד." הוא הסתובב הלוך וחזור בבקתה הקטנה וניסה לחשוב מה לעשות. "בינתיים, עדיף לך גם לא להסתובב לבד. אני היחיד שיכול לזהות מי מכושף ומי אדם רגיל. אני מציע לשמור על פרופיל נמוך כרגע."
"בבקשה, תפסיק לדבר. ולזוז, אתה עושה לי כאב ראש." אני בעצמי שכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה. בכלל לא הסתכלתי עליו.
"אני מנסה לעזור לך, אלייז'ה. כדאי לך לפחות לכבד את זה." הוא השיב לי בטון תקיף.
"בסדר. תמשיך." השבתי בשקט.
"אנחנו צריכים לקוות שאלו שנמצאים כאן לא יודעים איך אתה נראה." אמר סיירוס.
"אתה מצפה שאני פשוט אפסיק לעבוד עד שהכל ייגמר? זה יכול לקחת נצח, ואין לי נצח." אמרתי.
"אם אתה רוצה להמשיך לחיות עוד קצת, אז כן." הוא השיב. אני חייכתי. "למה אתה מחייך?"
"בגלל שאתה לא עוזב, למרות כל מה שקורה." אמרתי. "אתה בקלות יכול ללכת ולשתף פעולה איתם."
"אתה יודע שאני לא אעשה את זה." הוא השיב.
"אני יודע." אמרתי. "זה מה שמפתיע."
"אני חושב," הוא החל לומר. "אני חושב שיש לי רעיון."
"איזה סוג של רעיון?" שאלתי.
"אנחנו צריכים למצוא מישהו כמוני."
"כמוך?" נהייתי מבולבל.
"כן. מישהו שהוא לא גיבור, ולא נבל. מישהו שעושה מה שהוא רוצה, ולא מה שמצפים ממנו." הסביר סיירוס.
"אז מי מושא הרעיון שלך?" שאלתי.
"אתה מתכוון, מי יכול להיות ניטרלי שיוכל לעזור לנו?" סיירוס תרגם את דבריי.
"כן. זה." השבתי.
"לפני שנפגשנו, יצא לי לפגוש כמה דמויות." הוא הסביר. "אני מאמין שאני יכול לחשוב על אחד שיכול לעזור."
"אז למה אנחנו מחכים? בוא." קמתי מהמיטה על רגליי.
"זה לא כל כך פשוט, אני לא יודע איפה הוא." אמר סיירוס.
"איפה פגשת אותו אז?" שאלתי. הוא חשב לרגע, ואז נאנח.
"ננסה." הוא אמר ופתח את דלת הבקתה. "אבל תנסה להיצמד אליי, ולשמור על פרופיל נמוך."
נאנחתי והנהנתי בהסכמה.
נכנסנו לתוך הג'יפ ואני נהגתי לפי הוראותיו של סיירוס. לאחר דקות ספורות, הוא אמר לי לעצור באחד הרחובות בחלק המוזנח של העיר. לא היו שם מכוניות נוספות מלבד שלנו. יצאנו שנינו מהרכב, וסיירוס הוביל אותי לתוך הסמטה הקרובה. היא הייתה חשוכה ואפלה. הבניינים הגבוהים הסתירו את הירח. הרחתי את ריח הביוב החלש ושמעתי את קולות העכברושים שהתהלכו בין פחי הזבל לרחוב הראשי.
"אתה בטוח שאתה מוביל אותי למקום הנכון?" שאלתי בספקנות.
"אתה לא סומך עליי?" סיירוס שאל אותי.
"לא, אני כן. ברור שכן." השבתי.
התחלתי לתהות. איזו מין "דמות" גרה בסמטה מוזנחת ומלוכלכת, במקום כזה? לא יצא לי לחשוב על כך יותר מדי זמן, בגלל שבדיוק אז, מתוך אחת קופסאות הקרטון הגדולות, קם והתקדם לעברינו נער צעיר עם חיוך מתנוסס על פניו.
"אורחים." הוא אמר במעט התלהבות. "הרבה זמן לא ביקרו אותי."
הסתכלתי עליו טוב יותר, עד כמה שהצלחתי לראות בחושך. הוא לבש בגדים מלוכלכים וקרועים שהיו גדולים עליו.
"אכפת לכם שנצא לאור?" הוא שאל ולא חיכה לתשובה בשביל לצאת מהסמטה לכיוון הרחוב. הלכנו אחריו בדרך בה הגענו. הוא נעמד מתחת לפנס הרחוב הקרוב, ואז שמתי לב לכך. מלבד מראה חסר הבית הטיפוסי, הבלורית הבלונדינית הפרועה והפנים המלוכלכות, המדרכה שמתחתיו לרגליו היחפות הייתה ריקה. הילד לא השאיר צל על הרצפה.
גלגלתי את עיניי ולא האמנתי שעליו סיירוס חשב. "הבאת אותי לפיטר פן?"
"היי, אתה לא היחיד שלא אוהב את מה שהוא רואה." פיטר החזיר לי בעקיצה. "אני לא אוהב את הבחור הזה," הוא פנה לסיירוס. "מי זה?"
"זה לא יוצא ממך." סיירוס ביקש.
"כן, ברור, תוציא את זה."
"הוא ה"צייד"." השיב.
"אה-הא." פיטר הבין את הסיטואציה מהר מאוד. "אבל מה אתם רוצים ממני?"
"עזרה." אמר סיירוס. "אתה ניטרלי, חשבנו שאולי תוכל לעזור."
"אתם לוקחים סיכון גדול." פיטר הפנה את מבטו לעבר סיירוס. "בעיקר אתה. מה גורם למכשף עצמאי ואנוכי כמוך לעזור לצייד?"
"לא עניינך, פן." השיב סיירוס.
פיטר חייך. "בסדר. אני אעזור לכם. מה אתם צריכים?"