מצוד הנבלים- אפילוג

(טוב, מקווה שלא יצא מוזר מדי XD זה אפילוג משהו-משהו.)

הוא היה בחור צעיר מלא אנרגיות ושאיפות שנגדעו טרם יכלו להתפתח יותר. הוא לא היה נאה וגם לא מכוער, והיה לו קסם כזה שגרם לכל אחד לפחד מלצפות בו ולרצות לעשות זאת באותו זמן.
פה, במקום בו נמצא, זה לא היה רלוונטי. הוא היה מדוכא מאוד, וצמד המילים הזה לא היה מסוגל לתאר כראוי עד כמה.
הוא שרק בלחן מהנה בעוד חצה את חדר האבן אל השולחן המרוחק והריק כמעט בחצאי דילוגים מהירים, עד שהתרסק באלגנטיות אל הכסא שניצב מול הבחורה החדשה שהופיעה שם פתאום, וקראה ספר רך וגדול בעוד ניסתה להתעלם מהאנשים המוזנחים שמילאו את החלל.
שיערה היה חום וקופצני, מסודר בצורה מופתית מתחת לכובע המגבעת הזעיר שלה, עיניה הסגלגלות רפרפו מצד לצד עם קריאתה המהירה ועורה הבהיר נשאר ורדרד מהחיים הישנים שלה.
"היי, יפיפייה," הוא הסיט את תשומת ליבה למרות שלא הראתה אפילו רמז לכך, כשהחיוך המעוות והסקרני שלו מתנוסס מלחי אל לחי. "השם הוא ג'ולס."
"תתחפף, מר אוכמנייה." היא אמרה לו והמשיכה לדפדף בספר שאפילו לא עניין אותה במיוחד. זה רק גרם לו להסתקרן ממנה יותר.
הוא גיחך מההערה שלה. "אז," הוא נשען על ידו והמשיך לדבר. "מה דבר כמוך עושה במקום כמו זה?"
"אה, אני מתה." היא הסיטה אליו את ראשה ועיניה הגדולות בהו בו בצורה מפחידה שאהב. "כמוך, אני רק יכולה לנחש שאני צודקת."
"כן. זה יכול להציק לפעמים." הוא הנהן. "אבל פה זה לא הגיהינום." הסביר לה. "טוב, טכנית, זה כן, אבל פה- פה, זה המקום שאפילו השטן לא רוצה להיכנס אליו."
הבחורה סרקה את המקום במהירות. "אני מבינה למה. טינופת."
"ציניות זה נחמד." העיר. "אבל את כאן בגלל שאת בטח חושבת כמוני." הוא עלה על השולחן שעמד בניהם והתיישב עליו כשהוא מביט עליה מלמעלה. "את גם אוהבת לעשות כיף."
"כיף, או כיף-כיף?" היא סגרה את הספר שבין ידיה.
"מה את חושבת?" הוא חייך, והיא החזירה לו בשיניים חשופות.
"אני קארי." היא הושיטה לו את ידה.
"קרייזינס." הוא אמר והיא גיחכה בסיפוק. "ג'ולס." הוא לחץ את ידה.
"אני יודעת." אמרה והתיישרה. "אז, תגיד לי, ליצן שלי," היא הסתובבה על הכסא לכיוונו ונאנחה. "מה אפשר לעשות כאן כדי להחיות את הרגע?"
היא הרגישה דבר מה חותך את גופה, אך שום כאב לא הרגישה. היא כיווצה את עיניה והסתכלה על הסכין המדמם שחתך את גופה במרכז בית החזה שלך.
"כמו שאת מבינה, זה לא זה." הוא משך את הסכין שלו חזרה ונאנח באכזבה מוכרת.
"אתה מרשים." כאילו שום דבר רציני לא קרה הרגע, היא התרוממה על רגליה וזרקה את הספר שהחזיקה על הרצפה. "אז, מה הדבר הכי מעניין במקום הזה?"
"הא, נחמד ששאלת." הוא קפץ מהשולחן וגרם לה ללכת בעקבותיו. אף אחד מהם לא התייחס לשינוי מצב הרוח הקיצוני שלו, כי הרי שניהם מבינים בכך. "את יודעת, בגלל שאני לא יכול להרוג פה אף אחד, כי כולם מתים פה וזה די חסר תועלת, אני נאלץ להסתפק בלראות אנשים מאמללים אחרים." הוא ניגש אל באר שנצמדה אל קיר אבן גדול ומרוחק ונשען על שפתה באנחה מתוסכלת נוספת.
"הו, וואו, זה אכזרי." היא הבינה אותו לגמרי ונשענה על הבאר בעצמה.
שניהם בחנו את המים שהסתחררו באדוות חוזרות והציגו לפניהם תמונות בהירות וברורות.
"על מה מסתכלים?" קארי שאלה.
"חברים מאוד טובים שלי." הוא השיב בכל הכנות. "אחת מהם היא בת-דודה שלי, מסתבר. יצור מסכן ואומלל, איזו נשמה מתייסרת. כיף לצפות בה." הוא הנהן וקארי הזדהתה.
"אני מכירה אותה." היא אמרה. "יצור מסכן."
"ואומלל."
"מאוד."
"מאוד."
"אז? מה עכשיו?" קארי התיישרה ונאנחה בשעמום. "מחכים שמשהו יקרה?"
"תתפלאי כמה דברים יכולים לקרות להם." הוא אמר. "הם כל כך טיפשים."
"טיפשים, טיפשים, אבל הם הרגו אותי, ואני מניחה שגם אותך." קארי הזכירה לו.
"אה, פרט שולי והרבה מזל." ג'ולס נופף בידו כמעיף את העובדה הלא חשובה הזאת לצד.
קארי הסיטה את מבטה חזרה אל מי הבאר. "היי, תראה," היא התקרבה להביט על התמונה המשתנה. "הו, זה מעניין."
ג'ולס בחן את המים כמוה. "כן." הוא חייך בהנאה. "זה בדיוק מה שחיפשתי."
"הו, האכזבה." קארי נאנחה למראה הדבר, אך הייסורים לא היו בשבילה.
"הו, התמימות." ג'ולס עשה כמוה, וגיחך לאחר מכן בעקבות הידיעה לאן זה הולך להתפתח.
"הם אף פעם לא לומדים, הגיבורים," היא אמרה.
"את מכירה את המוטו?" ג'ולס פנה אליה.
"יש דבר אחד גרוע יותר מנבל-" היא דקלמה.
"- וזה נבל עם לב שבור." ג'ולס המשיך אותה.
שניהם פרצו בצחוק גדול שהדהד בכל רחבי החדר, והסב את כל תשומת הלב אליהם. להם לא היה אכפת, כי היו הם, ואף אחד מהנוכחים לא היה מעז להתערב במה שעשו ובמה שחשבו. הם ציפו בקוצר רוח לראות מה יקרה, וזה גרם להם להתרגש מאוד.
"לך להביא משהו לנשנש, זה הולך להיות טוב."