מצוד הנבלים: פרק 14- לשבור את הקרח

~(אז לכבוד שבועות ולכבוד זה שמשעמם לי, החלטתי לפנק אתכם בפרק האחרון של החלק הראשון של הסיפור ^^ מוזמנים להגיב!)~

חבורת הגיבורים-נבלים המשולבת עלתה במסעה לפסגה של ההר הקפוא. הקור היה בלתי נסבל, אך עם הזמן הם הצליחו להתרגל אליו, עד כדי כך שכבר הפסיקו להרגיש אותו כשנדבק לגופם.
ההר היה קסום. הקרח, הכפור, השלג הקשיח, הרוח הצוננת, הם כולם הסתדרו בהתאמה לאורחיהם ולא נתנו להם לסבול יותר מדי זמן. זה היה כמעין מתנה לכבודם, להרגיש טוב ביחד לצורה בה היו אמורים להרגיש ברגע שנכנסו לשטחו.
אפשר לומר, שכאילו מישהו שמר עליהם, ולא הרשה שייפגעו.
אנג'י הייתה הראשונה לחשוב על כך, ואולי היחידה. מסיפורים קודמים ששמעה מפיהם של המבוגרים, כל מקור קסם נמצא ביצור חי. אין קסם חופשי, כי קסם חופשי יהפוך לכאוס, ואף אחד לא מעוניין בכאוס, גיבורים ונבלים כאחד. היא אהבה מאוד את המחשבה שבאמת יש מישהו ששומר עליהם, בעיקר במקום בו נמצאו, שם רוב הסיכויים יהיו לרעתך.
"אני רק רוצה שתדעו משהו," איב החלה לומר להם בקול רם מבין לשריקות הרוח המתמשכות. "יכול להיות שיקרה משהו."
"מה? מה יקרה?" נואר שאלה בדאגה.
"זה סוג של איום, איב?" רפאל פנה אליה.
"לא, לא, זו אזהרה פשוטה." איב מחתה. "אנחנו נמצאים כאן מספיק זמן בשביל לצפות לזה, אבל הם חדשים במקום. אני רק רוצה שיזהרו."
"אני בטוח." רפאל מלמל, והסב את תשומת ליבם של אלה ששמעו אותו. אחת מהם הייתה נואר.
"הם סתם מנסים להפחיד אתכם." קארל אמר לה כאשר שם לב. "את יודעת, נבלים. הם לא ייפטרו מהרגלים ישנים."
"אתה בטוח שזה רק זה?" היא עדיין הטילה ספק. שלא כמו חבריה, היא עדיין לא הייתה שלמה במלוא המובן בקשר לתוכנית שלהם. בקשר למטרה, כן. להפיל את החומה בהחלט יהיה הישג שיספק אותה, ובטח אחרי שגילתה שקארל מעולם לא באמת עזב, אבל משהו לא הסתדר לה עם איב. איתה, ועם רג'י, בעיקר.
היא הרגישה שמשהו לא בסדר כאן.
"את יכולה לסמוך עליי?" הוא שאל אותה.
"מה? ברור!" היא נבהלה שאפילו העלה את האפשרות. כן, הייתה לו סיבה טובה, כי בפרידה הראשונה שלהם זה לא בדיוק היה ברור שבאמת סלח לה על כך שלא בטחה בו בעקבות מה שסיפר לה בקשר לאימו, שנחשבה לנבלת, וזה אכל אותה מבפנים מאז. הפעם היא הייתה חייבת שידע בוודאות שהיא מאמינה. הוא, כנראה, היה היחיד שהרגישה שתוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות. "תמיד." היא הוסיפה.
"אז את לא צריכה לדאוג." הוא אמר. "הצלחתי להכיר אותם מספיק זמן כדי לדעת מתי הם רציניים ומתי הם מדברים שטויות."
"זו הקלה בשבילי לדעת." היא חייכה בקלות. "רק, קארל, אפשר לשאול שאלה?" היא נזכרה לפתע בתהייה שעלתה במוחה כשרק ראתה אותו שוב. הוא הנהן לה בהסכמה. "איפה לאקי?"
מבטו נפל לרצפה כשהזכירה את שם הכלב הנאמן שהיה חברו הטוב. יכול להיות שחשב שזו הייתה טעות בשבילו להסכים לשאלתה, כי היא בהחלט הרגישה שהיא מתחרטת כשראתה אותו. "הוא- הוא לא שרד את המעבר לכאן." הוא הסביר לה בשקט, שאף אחד לא ישמע.
"מה?" היא מלמלה בקול מעומעם מבהלה. ליבה נפל, והיא הייתה יכולה להרגיש איך הופך כבד כל כך פתאום.
"אני כבר השלמתי עם זה." הוא אמר לה. "ו-הוא לא באמת עזב אותי." הוא תפס במעילו הפרוותי שבאמת נראה לה מוכר בטקסטורה הלבנה-שחורה המנוקדת שלו. לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה הייתה הכוונה שלו בזה.
נואר שתקה. היא הרגישה לא טוב בכלל. היא הרגישה כאילו לא מגיע לה לדבר איתו בכלל, כאילו היא נמצאת שם כדי להזכיר לו בכל פעם שהחיים שלה טובים הרבה יותר משלו, בכל מובן. היא נאנחה בעצבנות, ולא ידעה איך להמשיך את השיחה, אפילו התחרטה שהמשיכה לפני כן, והעלתה את הנושא על חברו מחדש.
אולי כדאי שתשתוק עכשיו, לזמן מה.
"הנה, הגענו." איב קראה בחיוך כאשר הגיעו לפסגה. היא הייתה שונה מאיך שכולם ציפו שתהייה. שיא ההר היה חלול, היה לוע, שממנו יצאו אדי קור מרתיעים אך צלולים. המראה שלו הזכיר הר געש, רק קפוא.
"מה עכשיו?" כריס שאל, והביט מעט אל תוך הבור השחור. כמוהו, עשו גם אנג'י ונואר.
"עכשיו-" רג'י אמר, ודחף את אנג'י קדימה. "זה."
היא נפלה בצעקה חזקה למטה, ומבלי שאף אחד ישים לב כבר נעלמה במעטה האדים הקפואים.
"אנג'י!" כריס קרא אליה ופער את עיניו בבהלה. נואר, שהסתכלה על חברתה הטובה נופלת מטה, הסתירה את פיה מההלם. "מה עשית?" כריס פנה אליו בכעס.
"אני מצטערת, נסיך." איב השיבה במבט די אדיש למה שקרה. "אבל אנחנו צריכים קורבן כדי שהעניין יבוצע."
"ה-עניין?" הוא הסתובב והסתכל עליה. עיניו התכווצו ונפערו מחדש בהבנה מוחלטת שהיה טיפש כל כך כדי לחשוב שהכל נשאר כפי שהוא.
"אל תדאג, החומה תישבר כפי שרצית." היא התקרבה אליו. "ואל תדאג, הפעם אני לא אציל אותך." היא הניחה את ידה על החזה שלו ודחפה אותו לאחור.
הוא נדם. בדרך כלל היה נלחם בכך, אבל הפעם לא הצליח. הוא הרגיש את כל הרצון שלו משתחרר ממנו, ופשוט נתן לעצמו ליפול.
נואר פסעה מספר קט של צעדים לאחור, לא בטוחה שזה מה שיציל אותה אבל אולי ייתן לה חלון הזדמנות לעשות איזה משהו, עכשיו כשהיא לבד. היא הרגישה אחיזה חזקה בזרועה, ושמעה את קולו של רפאל מאחוריה. "תאחזי בי חזק." הוא אמר ודחף אותה קדימה. היא, שהתעשתה בין רגע, תפסה בו ולקחה אותו למטה יחד איתה.
שניהם צעקו ביחד, ונעלמו כמעט מיד בחשיכה העמומה של לוע ההר. קארל מיהר להסתכל עליהם נופלים, חשש וספק ברור נראו בעיניו אך הוא כבר לא היה יכול לעשות דבר.
הארבעה נפלו לתהום, ולא נשאר מהם זכר.

כמה שניות נוספות לאחר מכן, למרגלות ההר וממנו, הורגש הדף של רוח פרצים קרה ששטפה את הקרקע והצמחים בשכבת קרח דקיקה שטרם הקפיאה את הכל.
בעלי החיים לא ספגו מקסם הכפור הנורא, אך הוא כן חלחל אל ליבם ותבע בהם פחד. החיות, גם הגדולות שבהם, ברחו בבהלה.
"מה זה היה?" ג'ק, שהרגיש את אותו משב חודר לעצמותיו, שאל בבהלה.
"לא יודע." אדוארד השיב לו בדאגה. זה היה רגע נדיר בו באמת לא ידע מול מה הוא מתמודד, וזה- רק גרם לו לחשוש יותר. ההדף שהרגישו הגיע מכיוון מסוים, ואדוארד שם לב לכך. השביל אחריו הלכו פנה לאותו כיוון. "הנסיך!" הוא קרא והחל לרוץ במהירות בדרך המסומנת.
"אדוארד, חכה!" פרספונה קראה אליו, אך אותו זה לא עניין. הוא המשיך לרוץ בכל זאת, לכן הוא וג'ק רצו אחריו.
"נראה לך שמשהו קרה לנסיך?" ג'ק שאל אותה תוך כדי ריצתם.
"אני לא יודעת," השיבה. "אבל אני מניחה שנגלה את זה בקרוב."