מצוד הנבלים: פרק 4- המטרה והאמצעים

"הו לא… הו לא…" אדוארד החל למלמל לעצמו בשקט מרעיש. זה היה הדבר האחרון שרצה לעשות באותו רגע, לצאת לאיזושהי משימה הרואית שנועדה לכישלון. לא בגלל נבואה ולא בלית ברירה, אלא כי כמה אנשים ספציפיים החליטו להתאגד ביחד ולקחת אותו איתם.
למה? הוא מעולם לא ביקש לעשות את זה, הוא אפילו התנגד. הו, ברגע שאביו ישמע על כך יהיה רע מאוד. והוא עצמו יהיה חייב להסביר לו שכל העניין נכפה עליו. אחרי שג'יני לא השיבה לשאלתו, הוא ניסה לחשוב במוחו על דרך אחרת שתהיה טובה יותר… אבל כנראה שלא הספיק לחשוב מהר מדי, כי בסופו של דבר גמר פה, ביער האפל והאכזרי הזה, שכל שוכן בו לא יהסס לתקוף את בני הגיבורים שהם.
"למה אני כאן?" הוא לבסוף הצליח להרים את ראשו ולהסתכל על שמי התכלת הקודרים מבעד לענפי העצים הגבוהים והעירומים.
"למה באמת?" כריס שאל בנוסף. "לא ביקשתי שתבוא איתנו."
אדוארד נאנח בתסכול. "הו, אני יודע למה. אמרת 'אנחנו', ואני הייתי לצידכם. ג'יני שלחה גם אותי כי חשבה שאני גם חלק מזה."
"אנחנו ממש מצטערים." נואר מיהרה לומר לו.
"אם היינו יכולים להחזיר אותך לבד, היינו עושים את זה." אנג'י הוסיפה. "אבל, אנחנו לא יכולים." היא השפילה את ראשה בחוסר נעימות.
"אבל אתה יכול." כריס הציע בתקווה גדולה. בבירור נראה היה שהוא לא ממש בטוח בעצמו שזה נכון. "אתה קוסם, אחרי הכל."
"לא." אדוארד אמר באכזבה. "אני לא יכול להשתמש בקסמים לטובתי האישית."
"אתה לא עשית על עצמך כישוף שיביא אותך לארץ הפלאות?" כריס שאל אותו.
"זה היה שיקוי." אדוארד תיקן אותו. "ואז המטרה שלי הייתה לעזור לכם כדי למנוע את המלחמה. לא היה לזה שום קשר אליי." הוא הסביר.
"אז אם אין מה לעשות עדיף לנצל את המיטב." נואר הציעה בחיוך חיובי מאולץ. גם היא לא הרגישה יותר מדי בנוח שאדוארד הצטרף, אבל במצב שלהם, היה עדיף לה לחשוב בצורה טובה מאשר להיתקע באשמה עצמית מדכאת. "אד יכול לסייע לנו בכל מה שקשור לקסמים." היא התקרבה אליו. "נכון?"
"אה, כן, אני יכול." הוא אמר בחוסר מוטיבציה משווע, אך השתדל להיות אופטימי עד כמה שאפשר, כמוה. הוא לקח נשימה עמוקה והתיישר עם גופו. "אני מוכן." הוא אמר בנחישות לא ברורה.
"אה, מוכן למה?" כריס שאל אותו בתהייה כשלא הבין מה פשר המבט הרציני והנועז שלפתע צץ על פניו. זה אמר משהו, אבל כמו תמיד, אצל אדוארד, היה מסובך לדעת מה במדויק.
"להשגיח עליכם שתחזרו בשלום." הוא שילב את ידיו והרים את סנטרו כלפי מעלה. השלושה השתדלו להסתיר את החיוך הספקני מהפנים שלהם. אדוארד שם לב לכך, אבל לא הגיב. הוא חיכה לשאלה שתבוא, עוד… אחת… שתיים… ו-
"אני מצטער, אבל איך תשגיח עלינו בדיוק?" כריס עשה כמצופה ממנו, ואדוארד לא נעלב מכך. הוא ידע מה חושבים עליו, הוא ידע שאף אחד לא יכול להאמין שהוא יצליח להיות מעליהם לשם שינוי, בכל מובן. הוא אולי חכם, והוא אולי מכשף מעולה, אבל מנהיג זה ממש לא הסגנון שלו. בסופו של דבר הוא יישאר 'העוזר' לנצח נצחים, ואין לו בעיה עם זה, האמת, הוא רק רצה להוכיח שהוא מסוגל.
"טוב," הוא פתח בדבריו. "בתור המשנה שלך אני צריך לעזור לך בכל דרך שאוכל, ומכיוון שאני היחיד כאן שמבין בכשפים, דבר שבוודאי יהיה נחוץ בכדי לשרוד כאן, יוצא מכך שאני אהיה היחיד שיוכל להשגיח עליכם שלא תעשו יותר מדי בלגן."
שלושתם שתקו, וחשבו על מה שאמר. לכולם היה מבט שמבין את ההיגיון בדבריו, אבל גם מבט שהודה שהתקשו להאמין שהוא יצליח בזה עד הסוף. או שאולי זו רק האמונה והידיעה ששלושתם מסוגלים לעבור את גבול הטעם הטוב בכל מה שקשור למשימה החדשה שהציבו לפניהם, עד שגם הגדול ביותר לא יצליח לגרום להם לא לעשות בלגן.
"בסדר. אני מבין." כריס השיב בשם כולם. "ואני שמח שאתה משתף פעולה בצורה חלקה כל כך ולא בורח."
"הוד מעלתך, הלב שלי אומר לי שעליי לרוץ אל החומה ולנסות לפרק אותה לבנה-לבנה אם זה מה שיגרום לי לצאת מכאן." הוא הודה בנינוחות. "אבל המוח שלי אומר שזה יהיה רעיון גרוע שבסופו אמצא את סופי שלי עוד לפני שבכלל אגיע בכדי לנסות."
"טוב, יש לך מוח טוב." אנג'י אמרה לו.
"הו, תודה." אדוארד השיב לה. "אז, בואו נתחיל לזוז." הוא הצביע קדימה בתנוחה מזרזת, אך לא זז ממקומו בכלל. עברה שתיקה קצרה באוויר, ומבטים מהירים מהשלישייה המלכותית. אדוארד נאנח בקלות. "הוד מעלתך, אתה זה שיודע לאן הולכים." הוא הזכיר לו והחזיר את ידו לצד גופו.
"הו, כן." כריס אמר. "די חשבתי שאתה רוצה להוביל." הוא הסביר והתחיל ללכת ולעשות זאת בעצמו. אנג'י, נואר ואדוארד התקדמו אחריו.
"אתה מכיר אותי מספיק זמן בשביל לדעת שאני לא טיפוס שאוהב לעשות דברים כאלה." אדוארד הוסיף לומר לו.
כריס גיחך ונד בראשו. "ואתה יודע, אנחנו לא בארמון יותר. אתה יכול לקרוא לי כריס." הוא הוסיף לומר לו.
"הו, או- או-קיי." אדוארד אמר בהפתעה. "כריס." הוא מעט היסס, כי אחרי הכל כבר התרגל לתואר שתמיד נתן לו, והשינוי הזה הפך לו חדש כבר. הוא קיווה שאולי עם הזמן כבר יתרגל לכך, אבל לא יותר מדי, שלא תפלט לו איזו שגיאה כשיחזרו לארמון.

בדרכם ביער האפל שרק הפך קודר מרגע לרגע, הגיע זמנה של נואר לשאול שאלה לגבי מה שסיקרן אותה כל כך. משיחה קודמת היא הבינה שכל הרעיון לצאת מלכתחילה היה של אנג'י, מה שלא ממש הפתיע אותה, כי כך קרה בפעם שעברה, אבל כן, היא רצתה לדעת איך קרה מצב בו היא עושה משהו 'רע' בכדי להוציא את זממה לפועל. אחרי הכל, אף אחד מהם לא חשב אפילו פעם אחת על ההשלכות, הם ישר הסכימו.
היא רצתה לדעת איך זה קרה, אבל עליה לעשות זאת בדרך אלגנטית.
"היי, אנג'י," היא פנתה אליה בשקט.
"כן?" אנג'י שאלה אותה בחיוך הרגיל שלה.
"את לא מפחדת?"
אנג'י הופתעה מהשאלה. "לא. למה לי?"
"טוב, אחרי הכל אנחנו נמצאים באזור ששייך לנבלים בלבד, שאהדה זה לא משהו שזורם אצלם בדם. את לא חוששת שמשהו עלול לקרות?" נואר שאלה אותה. "אני יודעת שאני כן." הודתה.
"לא." תשובתה הייתה קבועה. "תקראי לי תמימה או בעלת תקווה עיוורת, אבל אני מאמינה שהם עדיין זוכרים אותנו כחברים שלהם."
"לנבלים אין חברים, רק בני ברית." נואר הדגישה את האמרה הידועה.
"אם את אומרת." היא גיחכה. "אבל אני רואה בהם חברים שלי."
"את צריכה להיזהר." נואר ביקשה ממנה.
"וגם את." אנג'י הפנתה את הנושא אליה, כפי שכל אחד היה עושה אם היו מדברים על נושא שלא נאה בעיניו. כמובן שזו הייתה הסיבה שעשתה זאת, אבל לא רק. אנג'י גם ידעה משהו שאף אחד אחר חוץ מנואר וממנה לא ידע, והיא דאגה בקשר לכך. "עד מתי תצליחי למשוך את מבחני השידוכים האלה?"
"אני לא יודעת על מה את מדברת." נואר מיהרה להכחיש שדווקא ידעה. היא הפנתה מעט את ראשה כדי שלא תשים לב לפניה המבועתות והאדומות.
"שתינו יודעות שלא תינשאי בשידוך, נואר." אנג'י אמרה לה. "שתינו יודעת שאף אחד מהמחזרים שלך לא יעמוד בדרישה החשובה מכולן."
"באמת? ומה היא בדיוק?" נואר המשיכה להיתמם, מצידה.
אנג'י גיחכה וענתה לה בשקט. "להיות קארל."
"אה, תפסיקי לדבר!" היא צעקה עליה בצורה הכי יפה שיכלה להוציא מפיה, וגרמה לכריס ולאדוארד להיעצר כאחד ולהסתכל על כל המהומה. "בגלל שעוד מילה אחת ממך תוכיח עד כמה אני אוהבת אותך, חברה שלי!" נואר חיבקה אותה בתקווה שההסוואה שניסתה ליצור תעבוד.
כריס העביר מבט אל אנג'י שנכלאה בחיבוק הדוב של נואר ושאל ללא מילים על מה העניין. אנג'י חייכה אליו ומשכה בכתפיה, מגבה את נואר כפי שהיה ברור שתעשה.
הוא הסתובב שנית למרות שהעניין עדיין היה נראה לו מעט מוזר, והם המשיכו ללכת. אדוארד עקף את אנג'י ונואר שעדיין התחבקו, ורווח קל נוצר בניהם.
"אז?" אנג'י שאלה אותה, והיא שחררה את אחיזתה.
נואר נאנחה. "אני מניחה שלעולם לא אתחתן." אמרה. "אף אחד לא מספיק טוב."
"אל תגידי אף פעם." אנג'י שמה את ידה על שכמה כמעודדת אותה. "את לעולם לא יודעת מה יקרה."