מצוד הנבלים: פרק 8- גיוס
"האוקיינוס יכול להיות די יפהפה." הבחור הצעיר בעל אוזני השדון והשיער השטני, הבהיר והפרוע הביט אל אופק המים בזמן שישב על חוף האגם החולי והצהוב שלכלך את רגליו היחפות והמכנס הכהה והבלוי שלו. הוא העביר את עיניו הירוקות הבהירות על הסביבה, וקלט את המבט המוזר שזו שישבה לצידו העבירה לו. "מה, רק בגלל שאני נחשב נבל, אז זה אומר שאני לא יכולה להתפעל מהטבע?"
עיניה הירוקות הנוצצות בהו בו לכמה שניות, והתכווצו באיטיות עד שהחליטה לענות לו. "לא." היא השיבה בקול עמוק ומסקרן. "בגלל שאתה- אתה, אתה לא יכול להתפעל מהנוף. הרי אין לך סיבה לאהוב משהו, כלשהו."
"אז למה את מתפעלת, לילי?" הוא שאל אותה, מתקשה להבין כל פעם מחדש איך דווקא היא מבקרת כל דבר, ועדיין מוצאת לעצמה זכות שלהוציא אותה מהכלל.
"כי לי מותר." היא הרימה את סנטרה למעלה כמתגאה בעובדה שהציגה. עורה הכהה והחלק נראה נהדר באור השמש החמימה, ושיערה השחור, הארוך והעבה התבלגן מעט עם רוחות הצפון שקיררו את האווירה. "אני- אני, אחרי הכל."
"כן, כן, מכשפת ים, אני זוכר." הוא מיהר לסיים לדבר על הנושא שעלה מחדש בכל פעם, בתקווה תמימה אולי שזו תהיה הפעם האחרונה. בזמן הקצר בו הכיר את לילי, הוא ידע שזה לא משהו שכדאי לקוות לו.
"מכשפת ה-ים. היחידה, הטובה ביותר, החזקה ביותר." והנה היא המשיכה, שוב.
הוא נאנח. "למה אני מדבר איתך, תזכירי לי שוב?"
"כי משעמם לך." היא אמרה. "וכי אני אשת שיחה נפלאה. תגיד תודה שבכלל יצאתי מהמים בשבילך, אני כבר מתחילה להתייבש וזה ממש לא נוח לי. איך אתם, הולכי האדמה יכולים לחיות ככה?"
"אנחנו לא יכולים לנשום מתחת למים, זו סיבה די טובה." הוא העלה את ההערה החשובה באמצע מורמת, ואז הרים את ראשו מעט למעלה. משהו תפס את תשומת ליבו, והוא שתק לפתע, והפסיק להתייחס אל לילי. הוא סובב את ראשו ובחן את הסביבה בקפידה.
"היי, רפאל," היא פנתה אליו והחזירה את מבטו אליה. הוא נתקף בהלה למראה הפה העגול והקטן, חושף השיניים הזעירות והאינסופיות שהתקרבו אל פניו בפיתול, וגרמו לו לעשות את מה שרצה לעשות עוד לפני כמה רגעים, וזה לקום ולנסות לברוח.
הוא התרחק ממנה כמה צעדים ואז הסתובב אליה חזרה, מנסה להסדיר את נשימתו בעוד היא צוחקת לעצמה מכך שגרמה לו להיבהל. "מה הדבר הזה?" הוא שאל כששם לב ליצור הימי דמוי הנחש שהחזיקה.
"צמד-ים." הסבירה. "הוא לא חמוד?" היא ליטפה אותו בידיעה שרפאל רק יירתע מכך יותר.
צמרמורת עברה בכל גופו למראה הדבר המלחיץ שאהבה כל כך. "זה הדבר הכי מגעיל שראיתי מימיי." הוא הצביע עליו. "הו, טוב, אחד מהדברים הכי מגעילים שראיתי, אחרי הכל, אני הבן של עוץ לי גוץ לי, ותתפלאי כמה נואשים אנשים יכולים להיות."
"כן, כן, תשוויץ באבא שלך." היא המשיכה ללטף את צמד-הים החלקלק שלא היה ברור האם אהב או שנא את זה, והוא נאנח בכוח בעקבות מה שאמרה.
"כן, אני משוויץ." הוא מלמל.
"כן, אתה משוויץ." היא הסכימה והמשיכה לחייך אל חיית המחמד המזדמנת שלה.
בזמן הזה, רפאל נזכר במה שהרגיש קודם לכן. הוא בחן שוב את האוויר, והסתובב לאחור, גבו מופנה אל לילי שכבר הפסיקה להתעניין בו.
"אתה מסתתר?" רפאל פנה אל הבחור שנעמד בחלק המוצל והחשוך של היערות הקרובים אל החוף. הוא זיהה אותו למרות המרחק, שהיה מספיק כדי שיצליח להתבלבל בינו לבין אחר. הבחור המחויך, בעל השיער הארוך, העור השזוף ובגדי הגנבים הקצרים שלו, התקדם לעברו במהירות, ונתן לעשות לגחך קצת. הוא זיהה אותו, זה היה רג'י.
"לא, אני פשוט חיכיתי עוד קצת." הוא השיב לו. "קודם כל הייתי חייב לראות את הפרצוף שלך כשפגשת בנחש המים הזה."
"כן, ממש מצחיק." רפאל גלגל עיניים בעצבנות. אם יש משהו שהוא שנא יותר מלעשות את הדבר הנכון או להתייחס בנימוס לאחרים, זה שצוחקים עליו. אילו לא היו בני ברית מועילים, הוא בוודאי כבר היה נפטר מלילי ומרג'י. אולי אפילו ביחד, כדי לחסוך זמן.
אבל לצערו, זה לא בדיוק המצב. בשביל להמשיך לחיות במקום כפי שהוא רוצה, הוא זקוק לכמה שיותר בני ברית, אפילו אם לפעמים הם יכולים לעצבן אותו, או להיות בלתי נסבלים בעליל.
"אתה חייב להירגע," רג'י הציע לו. "מה קרה לרפאל מהסיפורים ששמעתי?"
"הוא לא מרגיש צורך להתפרץ כרגע." השיב לו.
"טוב, זה חבל. כי אותו אהבתי." רג'י נאנח באכזבה. "לפחות הוא לא מת."
"כן, מה שתגיד." רפאל אמר, וסיים את השיחה. זה הרגיש לא נכון. רג'י, פעם נוספת, שכח מהעיקר. "רג'י." הוא פנה אליו.
"הא?" רג'י הסיט אליו את מבטו.
"למה באת?" הוא קרא בקול, חסר סבלנות.
"הו, נכון!" הוא נזכר. "באתי לקחת אותך לארמון הכתר, החברים שלכם הגיעו."
"הם הגיעו?" הוא שאל בעיניים גדולות, ואז הוסיף לתקן אותו בזיכרון מקולקל. "הם לא חברים שלי." הוא התחיל ללכת מהחוף, לכיוון הארמון, משאיר את לילי להתעסק בשלה ואת רג'י לעמוד שם עד שיחליט שהוא צריך ללכת איתו.
"באמת?" רג'י מיהר להגביר את הקצב כדי שילכו זה לצד זה. "בגלל שממה שאני שמעתי דווקא התחלת לחבב אותם."
"אתה חייב להפסיק להאמין לכל דבר שאתה שומע." רפאל נאנח בזעף. "ולמה אתה לא הולך עם התיאוריה הזאת לאיב? הרי היא זאת שהתאהבה בנסיך." הוא ניסה להעביר נושא נואשות.
"אילו הייתי מתעלם מכל סיפור ששמעתי, לא הייתי היכן שאני היום." רג'י העיר לו.
"איפה, תקוע בחור קר ומוזנח, מנסה לשרוד איכשהו?" רפאל גלגל את עיניו ונזכר למה לפעמים הוא לא מצליח לסבול אותו. האהדה העצמית הרבה שלו, הביטחון הזה שיש לו שבכלל לא מקושר למציאות… הוא שנא אנשים כאלה.
"הו, יותר מזה." רג'י חייך מעין חיוך כזה שיש לכל נבל בעל סוד. כמובן שיש לו סוד, כמו לכל מי שנמצא במקום הזה, כמו לכל מי שנולד אי פעם. בדרך כלל הוא בוודאי היה מתעניין לדעת מה הוא, מה גרם לרג'י לחייך ולדעת בביטחון שהוא יודע יותר ממנו… בדרך כלל, עכשיו, זה בקושי גרם לו להרים ראש.
בכנות, העניינים של כל הסובבים אותו לא הצליחו לעניין אותו כמו פעם. זה היה מאוד מתסכל מבחינתו, ולכן, הסיבה הכי גדולה מבין כולן שהחליט לשתף פעולה עם התוכנית של איב, היא בגלל התקווה שאולי זה סוף כל סוף יצליח לשעשע אותו.
"אבל עכשיו," רג'י תפס בשכמו במפתיע וגרם לו לקפוץ בזעירות. "יש לנו רק עוד עצירה אחת."
הם שינו כיוון הליכה, אל תוך אותה עיירה מאובקת וכמעט נטושה שהתיישבה מחדש לפני זמן לא רב, בה רג'י קיבל מאיימי את ההוראה לאיסוף, ושם הם נעצרו אל מול דלת המרתף ששכבה על הקרקע, בסוף אחת מהסמטאות הצרות שבין בתים מפורקים למחצה.
"הו, אני שונא את זה כל כך." רפאל נאנח כאשר הבין שעליהם להיכנס.
"אני מצטער, לך יש בית משלך? לא, אז אל תתלונן על שלי." רג'י פתח את דלת הברזל הכבדה ונכנס פנימה. הוא ירד במדרגות הארוכות, ורפאל, מחוסר ברירה, מיהר ללכת אחריו. אור להבת הנרות שהגיחה מבפנים האירה את חדר המדרגות החשוך, אך רק מעט, ועם זאת מספיק כדי שיוכלו לראות ברור כדי לא למעוד.
רג'י קפץ בעליזות מוזרה כשהניח את כף רגלו על המדרגה האחרונה, ופנה להיכנס פנימה. רפאל אחריו, לא מבין בדיוק למה הוא אנרגטי כל כך.
ביתו של רג'י היה קטן, אך מלא בכל טוב. חפצים איכותיים שאלוהים יודע מאיפה השיג מילאו את החלקים הריקים שבצמוד לקירות, שטיחי קיר מסורטטים בצבעי אדום, זהב וחום קישטו את הבית וצבעו אותו יותר, הרצפה עצמה גם הייתה מכוסה בשטיח ענקי שלא השאיר אריח אחד חשוף, עששיות דלוקות מילאו את הסלון והאירו אותו כאילו השמש עצמה חדרה דרך התקרה.
"אז, איפה החבר הקטן שלנו?" רג'י שאל והסתכל אל זוג בנות כמעט זהות שישבו אחת על יד השנייה על אחת הספות המרופטות. שתיהן לבשו בגדים פרסיים מרשימים, תכשיטי זהב ושני נזרי ראש איכותיים. שתיהן הסתכלו עליו בעיניהן החומות הכהות והגדולות, ובו-זמנית העלו את ידן והצביעו אל החלק המרוחק של החדר. "תודה." הוא קד עם ראשו ופנה לכיוון.
רפאל הסתכל על התאומות, וכנראה שהיה חייב לומר להן משהו כי הכיר אותן כבר זמן די רב. "פאריס. סלוון." הוא פנה אליהן. "שלום."
"היי." שתיהן השיבו לו בחיוך קורן ונופפו אליו לשלום.
"טוב, אני צריך ללכת עכשיו." הוא הצביע אל רג'י המרוחק שפנה לדבר אל האחד שחיפש, וסיים את השיחה-לא-שיחה הקצרה שלהם באלגנטיות.
"ביי." שתיהן השיבו לו, וחזרו למעשיהן הקודמים, מה שהם לא יהיו.
רפאל ניגש אל רג'י, וצפה בו כשהוא מעיר את הבחור הישן משנתו שעל הספה. הוא תמיד תהה איך הוא מצליח לישון על הריפוד המיושן והקשה הזה בכזאת נינוחות.
"קום." רג'י טפח עליו בעדינות עד כמה שהיה מסוגל, והוא לא הגיב לו. "קדימה, אני יודע שאתה לא ישן."
"לך." הוא ביקש ממנו בקול רעוע.
"אני אלך ואקח את זה איתי." הוא תפס במעיל המנוקד בכתמים שחורים ופרוותיים שהשאיר ללא השגחה לצידו, וכצפוי, זה מה שגרם לו להתרומם אליו, במבט עצבני חושף שיניים ועיניים צהובות, ואחיזה חזקה ואימתנית במעיל שנלקח ממנו.
"אל תיגע בזה." הוא איים עליו.
"יופי, אתה ער." רג'י חייך, ואורחו, שכבר הפך לדייר קבוע במסתור, החזיר את המעיל שינוח על גופו.
"כן, תודה." הוא השיב לו והתרומם בחוסר רצון גדול מאוד. הוא גירד את שיערו החצוי בצבעי השחור-לבן וסידר אותו מחדש.
"שוב פשפשים?" רג'י שאל.
"אין לי פשפשים." הוא אמר לו ברוגז שכבר היה רגיל אצלו.
רג'י גיחך. "כן, רק צחקתי."
"לא מצחיק."
"מה יש לכם ולדיכאון פתאום?" הוא פנה גם לרפאל, שלא השיב לו ממש. "טוב, בכל מקרה, בוא איתנו לארמון הכתר."
"למה?" הוא שאל.
"בגלל שהגיע הזמן. ל- אתה יודע."
"אז בואו." הוא לא היסס בכלל להתחיל ללכת לעזוב. זה היה מפתיע יחסית למישהו שלא רצה לעשות כלום עד לפני כמה שניות.
"אני אוהב שהוא מתנהג ככה. לא צריך להתווכח איתו." רג'י אמר לרפאל בשקט. "היי, תזכיר לי איך קוראים לאמא שלו?"
"קרואלה דה-ויל?" רפאל לא היה בטוח למה הוא רוצה לדעת.
"כן." רג'י שילב ידיים והנהן בחיוך. "אם יקרה מצב שניפגש אי פעם, אני הולך להודות לה באופן אישי שהיא החליטה לעשות רע בחייה."
תגובות (4)
איזה יום יפה היום: לא הלכתי לבית ספר, שוטטתי לי ברחבי המחשב בחיפוש אחר דברים מעניין, ולא מצאתי. קראתי פרקים ואופס! ראתי שהעלת גם. ואז נזכרתי במשהו- שכחתי להגיב לך על הפרק הקודם. שמופסי~
אז עכשיו אגיב, אבל רק על הפרק הזה כי אין לי זמן – לוחצים עלי ללכת לישון – …
הפרק היה ממש מגניב! כמו תמיד… אבל יותר מהקודם – מחמאה לשניהם, אל תביני אותי לא נכון – כי היו בו דמויות חדשות (רג'י לא נחשב חדש).
אני לא יודעת מי זו לילי – אולי אני כן ועדיין לא הבנתי את זה – אבל אני לא מחבבת אותה. את ה – צמד-ים שלה, מצד שני, אני מאוד אוהבת ^^
מה הבעיה של רפאל? הוא אמור להיות עוקצני וסקרן, מה קרה לו? אני מאשימה את ארתור ואת כל הפילוג הזה -,- אני מאשימה עכשיו את ארתור בהכל. הוא מעצבן אותי U^U
מי אל השתיים האלה שם? בעצם… לא ממש אכפת לי. אלא אם הן חשובות לסיפור ואז אולי.
קארל שם!!!!!!!!!!!!!!! הוא לא היה אמור לחזור ללונדון? איך הוא הגיע לשם? מה הוא עושה שם? למה לא ידעתי על זה עד עכשיו? מה נואר תעשה כשהיא תגלה על זה? אני כל כך רוצה לדעת מה היא תעשה!!!
אז… כמו שאפשר לראות, זה קארל. וזו אני. ומכיוון שקארל הוא הדמות החיה האהובה עלי בכל הסיפור הזה, אני מתרגשת ומסוקרנת מבואו.
בית יפה יש לרג'י הזה… גנב גנבי שכמוהו.
המשך! זה כבר הרגל אצלי בסיפורים שלך ^-^"
מקווה שהתגובה הזאת פיצתה על התגובה החסרה.
איזה יום יפה, אני חתמתי חופש אס אני בבית! D: ואיזה כיף להתעורר ולגלות תגובה ממך חחח ^^ כן, הפרק הזה היה ממש מגניב גם לפי דעתי *_* הו והבנות האלה יופיעו גם אחר כך, אל תדאגי. ולילי היא הבת של מכשפת הים מבת הים הקטנה, היא תופיע בהמשך, אבל אני כבר מודיעה מי זאת חחח היא גם חדשה. הו ובקשר לקארל… הכל עתבהר בהמשך *_*
וגם אני מאשימה את ארתור! בכלללי ארתור אשם בהכל, כזה.. מעצבן.
המשך בקרוב! ^^
החבורת נבלים הזאת עושה אותי מאושר. רק איב ואיימי חסרות כדי להפוך את זה לקצת יותר מושלם. לילי!
די ברור שהצגת אותה טוב.
רפאל מצחיק אותי. מקווה שיחזור לעצמו בקרוב.
אין לי יותר מדי מה להגיד על הפרק. כי הוא סוג של פרק של סצנות יום יום.
אבל הוא היה מעולה ואני מחכה להמשך!
חחח תודה רבה ^^ וטוב, כן, לפעמים צריך כאלה, בעיקר בגלל הגילוי המרעיש שבסופו *_* ייאי שמחה שהיא יצאה טוב!
המשך יהיה בקרוב :)