מצוד הפלאות: פרק 18- זכרו מה הנמנמנית המופלאה אמרה

איב פקחה את עיניה בעקבות קרני השמש העולה שהחלה לסנוור את עיניה ולהקיץ אותה מחלומה, שבמפתיע, לא כלל שום דבר רע. זה היה די מאכזב. היא אהבה סיוטי לילה, אבל לשם שינוי, זה גם היה נחמד, ליהנות מסתם דברים ללילה אחד.
היא התרוממה ושמה לב שראשה נשען על כריס, שגם נרדם כמוה. היא נרתעה לרגע, אבל אז העלתה חיוך כשראתה עד כמה חמוד הוא נראה כשהוא שותק ולא זז.
"קום." היא העירה אותו במגע האצבע הקרה שלה והוא קפץ מיד. הרי יש גבול לכמה אדם יכול לשכב ולהיראות מת.
"מה? מה? מה קרה?" הוא שאל והעביר מבטים חטופים לכל עבר בניסיון להיזכר.
"כלום." איב השיבה לו. "נרדמנו."
"הו, וואו," הוא אמר ואז פנה להסתכל עליה. "וואו!" הוא קרא בבהלה.
"מה?" היא לא ידעה האם להיעלב מהתגובה שלו, להיות מוחמאת או לדאוג. "אל תגיד לי ששכחת מכל עניין הכישוף הזה והוצאת אותי טיפשה מוחלטת." היא התכוננה להעניש אותו על כך.
"לא, לא," הוא הרגיע אותה. "אבל יש לך…" הוא נגע במצחו כמסמן לה לעשות כמוהו, והיא עשתה. היא הרגישה שבשני צידי ראשה גדלו שתי בליטות קטנות וקשות.
"כן!" היא קמה על רגליה וצהלה בשמחה כפי שמעולם לא עשתה לפני כן.
"למה- למה את שמחה כל כך?" הוא לא הבין.
"הקרניים שלי סוף כל סוף התחילו לגדול!" היא ממש קפצה מאושר.
"מה- ק-קרניים?" כריס מעט נבהל.
"כן, קרניים." היא אמרה כי זה היה מובן מאליו. לכל הפיות האפלות יש קרניים, כמו ההילה הזוהרת של הפיות הטהורות. "מעולם לא ראית את אמא שלי?"
הוא הניד את ראשו לשלילה.
"טוב, אז מזל טוב, למדת משהו חדש." היא אמרה בחיוך.
"אני מניח שזה נכון." הוא נשמע די מהוסס בדבריו, ואיב גיחכה.
"אתה מפחד." היא הבינה.
"מה פתאום!" הוא הכריז מיד. "אני פשוט… מופתע מהידיעה החדשה."
"ברור." איב לא האמינו לו, אך לא התעקשה להמשיך ולהוכיח את זה. עצם הידיעה על כך הספיקה לה, והיה הכי טוב שיחשוב שהיא מאמינה לו. אסור היה לפגוע באגו הנסיכי שלו.
בין לבין שיחות שונות הם התחילו ללכת, ומבלי לשים לב כלל החלו לפסוע בדרך אפר שונה מהשאר. הם כלל לא הבחינו בכך שהם ממשיכים ללכת ישר, רק ישר.
עיניי שניהם חגו סביב ברגע שקלטו שאור השמש מקרין עליהם בחוזקה, כאשר העצים סיימו מלהשרות עליהם את צילם. הם הגיעו לשולחן סעודה ארוך ומפואר, שחיכה לשלל האורחים שעומדים להגיע.
"מה הדבר הזה?" איב התקרבה ובחנה את העניין. מפה מהודרת וארוכה הייתה פרוסה על השולחן, כסאות עשירים בלויים אך בעלי מראה מכושף סבבו אותו, ועליו סודרו בצורה נאה צלחות, כלי סכו"ם וספלי תה גדולים. בראש השולחן עמד שעון מטוטלת גדול עשוי עץ שהצביע על השעה ארבע, ונשאר עליה.
באופק היה אפשר להבחין בקצוות מגדלי ארמון הלבבות הענק.
"מסיבת תה מתוכננת?" כריס שיער לעצמו.
"מסיבה? תה? איפה?" נערה צעירה בעלת שיער חום חלק וארוך ואוזני אוגר הרימה את ראשה שנפל על השולחן בזמן שנמנמה עליו, כנראה למשך מספר שעות (ולומר ימים לא יהיה מוגזם). היא כמעט נבלעה בתוך הסידור המבולגן של השולחן, עד כדי כך שאיב וכריס לא ראו אותה כלל בהבחנה ראשונה, והיא גרמה להם לקפוץ בבהלה קלה.
"הו, מי אתם?" היא עדיין נראתה חצי רדומה, אך מסיבה מוזרה גם ערנית לגמרי.
"אנחנו-" כריס בא לומר.
"עצור." איב מנעה ממנו להמשיך. "אין משהו אידיוטי יותר מלומר לאדם זר מי אתה." היא בחנה את הנערה שאפילו לא הסתכלה עליהם מרוב עייפות. "מי את?"
"נמ- נ- מנית." היא אמרה במשיכת פיהוקים חוזרים וקצרים. "נינה."
"קוראים לך נינה?" כריס שאל.
הנמנמנית הנהנה להסכמה. "יחי המלכה!" היא הרימה את ידה כאילו נעה בהילון איטי, ואז חזרה באנחה קלילה להישען על השולחן.
"המלכה? את עובדת עם המלכה?" כריס היה היחיד שהתעניין מבין שניהם במהות הנמנמנית.
"המלכה המיועדת בסכנה." נינה אמרה, לא ממש מגיבה לשאלות שלו, אך עונה על אחרות. "קארי מתכננת לקחת את כס המלכות."
כריס שתק וחשב על מה שאמרה. איב שמה לב לכך.
"אתה הבנת משהו." היא קלטה את המבט שלו.
"כן, הבנתי." הוא אמר. "הבנתי איך נוכל לצאת מפה!"
"מה? באמת? חיוך גדול ונדיר עלה על פניה.
"כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעזור למלכה לשמור על כס המלכות שלה." הסביר.
"אה, אני לא מבינה את הקשר." איב הודתה.
"התיאוריה של אנג'י היא שהגענו לכאן כדי להשלים משימה חשובה. מה יותר חשוב מלעזור למלכה?" הוא שאל.
"למלכה שכלאה את איימי ונואר? למלכה שכישפה אותך עם הכובע המוזר שלה? על המלכה הזאת אתה מדבר?" היא שאלה. "לא, לא, ממש לא! תשע לי כשאני אומרת לך שזה בכלל לא קשור לעזרה למלכה. אני נבלת, אני מסוגלת לזהות אנשים כמוני, והיא, המלכה הזאת, היא נבלת, בוודאות. אין מצב שהגורל שלך לקח אותנו לכאן כדי לעזור לנבלת."
כריס נאנח בכבדות. "אני מאמין לך." הוא אמר. "אם את אומרת את זה, אני מאמין לך."
"מצויין." היא טפחה על שכמו. היא לא האמינה שמה שאמרה עכשיו היה קשור בטוב ונכונות, אבל היה לי סדר עדיפויות משלה. קודם כל, לצאת משם, ואז לחזור לעסקי הנבלים שאהבה כל כך. זה לא אומר שהיא הופכת לטובה, ממש לא. זה אומר שהיא מוכנה לסכן כמה אידיאולוגיות כדי להגיע למטרתה.
איב התקרבה אל נינה הנמנמנית ודיברה איתה בניסיון להוציא ממנה משהו מועיל. "מי זו קארי?"
"קארי?" נינה שאלה תוך כדי שינה.
"קארי, זאת שרוצה את הכתר." איב הסבירה. "היא גיבורה או נבלת?"
"גיבורה." נינה גיחכה לעצמה. "נבלת?"
"אין לה מושג על מה היא מדברת." איב קמה על רגליה והכריזה באנחה. "היא פשוט חוזרת על מה שאני אומרת!"
"אני לא בטוח." כריס אמר וניגש גם הוא אל נינה. "היא צחקה כשאמרה את המילה 'גיבורה'. כאילו לא האמינה לזה."
"אתה הולך לקרוא אותה?" איב שאלה בפקפוק.
כריס התכופף אל נינה וניסה לתקשר איתה עם דבריו. "מתי קארי הלכה?"
"ב… שעה ארבע." היא השיבה, וכריס שמע את איב נאנחת ונזכר בשעון התקוע על אותה שעה. מבלי לדבר היא מסרה לו שזה חסר טעם לנסות לתחקר אותה.
"למה קארי רוצה את הכתר?" הוא שאל אותה.
"המלכה רעה, רעה, רעה, רעה! קארי לא אוהבת אותה." הסבירה נינה. "המלכה הרגה את אמא שלה."
"זה אומר שקארי טובה, נכון?" כריס הבין, ונינה צחקקה. "המלכה הרגה את אבא שלה, היא חייבת להיות רעה, כמו שאמרת."
"אנחנו עדיין לא יודעים מי זאת קארי, ומה היא בעצם." איב הציעה לו לא למהר להסיק מסקרנות. "ואי אפשר להבין כלום ממה שהאוגרת אומרת."
"אז… בואי נמצא את קארי ונברר." הציע.
"תיזהרו." נינה מלמלה בשקט, כאילו תומכת ברעיון שלו.
"אנחנו ניזהר." כריס הנהן אליה כמבטיח, למרות שלא יכלה לראות זאת. "בואי." הוא פנה אל איב ותפס בידה. הם הלכו יחד והתרחקו מהמקום, ומנינה. כריס היה בטוח ומרוצה כי מצאו קצה חוט שיעזור להם לחזור חזרה הביתה. איב מעט פקפקה ברעיון שלו, אך ידעה שאם משהו ישתבש, היא תוכל להציל אותו, שוב, ללא צל של ספק.

זמן לא רב אחרי שעזבו, נינה המשיכה למלמל בקול, אולי סתם ואולי כי קיוותה שמישהו באמת שומע אותה.
"תיזהרו." היא חזרה על דבריה. "תיזהרו מקארי." המשיכה בקול חלש ומודאג. "תיזהרו מהקלף המשוגע… האויב הכי גדול של עוץ לי גוץ לי."