מצוד הפלאות: פרק 22- אמת, חובה ופלא (+ברציתי להוסיף)

"כל אחד שיגיד מה התהפך אצלו." כריס ביקש מכל הנוכחים, וכרגיל, אף אחד לא בדיוק הבין מה רצה שיעשו. כריס נאנח והשפיל את ראשו אל הקרקע. הוא הרים אותו חזרה והתחיל מחדש. "כולם שמעו מה אדוארד אמר, נכון? בקשר להיפוך התפקידים?"
"כן. ו-?" קארל שאל.
"תודו עכשיו, מי הרגיש את זה?" כריס ביקש. "אני יודע שאני הרגשתי." הוא העביר מבט אל איב, והיא השתדלה שלא להביט בו ישירות. הוא ידע למה. בשבילה זה היה סמל לחולשה, להסכים לדבר כזה. "מישהו מכם?" הוא הסתכל על כולם.
"אני לא השתניתי." קארל הרים את ידו והודה. "אבל אפשר לומר שאמא שלי לא ממש מבינה מה אני מוצא בגישה שלי לגבי החיים."
"הו, אם אתם מדברים בקשר להורים," גראנד החל לדבר בעקבותיו. "אני תמיד רציתי להיות ילד אבוד, ולא פיראט כמו אבא שלי." כריס לא הבין על מה בדיוק דיבר, אך ידע טוב מאוד מה המשמעות של הווידוי הזה.
השאר הביטו זה על זה, ובעיקר על מי שעדיין לא דיבר. רוב העיניים ננעצו דווקא באיזי.
"על מה אתם מסתכלים, אזרחים?" היא שאלה בגבה מורמת וחוסר עניין לשתף. "לי אין מה לחדש." היא התעסקה עם אצבעותיה בשעמום.
"לא אמרת שהיית שליטה על איזו ארץ?" קארל שאל כמנסה למצוא אפשרות להיפוך התפקידים שלה.
"המנהיגה הבלתי מעורערת. כן." היא השיבה באדישות כאשר אפילו לא טרחה להסתכל עליו.
"אז הנה, מצאנו." הוא אמר, והיא משכה בכתפיה כמאשרת משהו לא רלוונטי.
"כן, מה שתגיד." היא אמרה. "כל אחד מוצא משהו אם הוא מחפש."
"נואר לא סומכת על קארל." איימי הודתה בשמה והבהילה אותה כהוגן. ברור שלא רצתה שאף אחד ידע את זה.
"מה?" קארל כיווץ פנים כמתקשה להאמין.
"איימי!" נואר קראה בכעס.
"מה? חשבתי שכנות זה משהו שגיבורים כמוכם אוהבים." היא ענתה בטון אדיש כשהתעלמה מתגובתם של נואר וקארל כאחד.
"זה לא- זה- טוב-" נואר לא ידעה איך לצאת מהעניין בידיים נקיות. היא לא הייתה כזאת, היא תמיד נתנה הזדמנויות לחדשים (מלבד נבלים, כמובן, וכנראה שזה מה שגרם לה לבלגן בראש).
"תחשבי על תשובה ותחזרי אליי." קארל קם על רגליו ועזב את האסיפה בפרצוף חמוץ. לאקי, כלבו, שישב על ידו, העיף מבט אחרון אל נואר ואז מיהר ללכת בעקבותיו.
"אני מניחה שצדקתי כשאמרתי שהעלבת אותו." איימי העירה, ועצבנה את נואר כהוגן.
"את, חתיכת-" נואר התקוממה בזעם, ואילולא אנג'י שתפסה בה ולקחה אותה אליה, בוודאי הייתה פוגעת בה קשות.
"הו, רגשנית." איימי אמרה בגלגול עיניים שרק הרגיז את נואר עוד יותר.
"לפחות איימי לא החליפה שום צד." כריס אמר, מנסה איכשהו למצוא צד חיובי בכל הריב הזה.
"אל תפתח תקוות, נסיך, בדרך כלל היא הרבה פחות שמחה מעכשיו." איב אמרה.
"ככה… ככה היא נראית כשהיא שמחה?" הוא בלע רוק בפליאה.
"אפילו פחות." השיבה לו.
"ואל תשכחו שהיא הסכימה לשתף עם נואר פעולה." אנג'י הוסיפה לומר כשהיא עדיין מונעת מחברתה לצאת למתקפה.
"באמת? במה?" כריס הופתע.
"לא- לא משהו חשוב." אנג'י ענתה עם תשובה מעוררת חשד, שכריס העדיף להתעלם ממנה. הוא הנהן כמסכים לשכוח מזה.
"ומה איתך?" הוא פנה אל רפאל בשאלתו.
"אני החלטתי לעזור למטרה טובה. תסתפק בזה." הוא השיב לו כך, וכנראה שזה היה מספיק אמין והגיוני כדי לא להתעמק בעניין. הוא הכיר את רפאל מספיק כדי להבין שלפעול למען אחרים זה משהו שבחיים לא יעשה. מה שגרם לו לתהות… למה כן עכשיו?

לאחר מספר דקות של רגיעה, נואר הצליחה לשכנע את אנג'י לעזוב אותה, וגם לא שיקרה בקשר לסיבה. היא הלכה אחרי קארל, בכדי למצוא אותו ולדבר.
היא הרגישה רע כל כך שחשבה עליו דברים רעים, אז זה בטח מובן שתרגיש רע עוד יותר כאשר הוא גילה זאת, ובדרך הכי גרועה שיכולה להיות, לפני כולם.
אוך, איימי המעצבנת הזאת… אפילו שתשמור סוד אי אפשר לסמוך עליה. כנראה שטעתה בקשר לזה שהיא יודעת למה היא מסוגלת. מהפעם הזאת תלמד. היא לא תבטח בה בקשר לשום דבר.
היא הרימה מעט את מבטה וראתה על גבי ענפי העצים הדקים והירוקים מעלים ציפורי שיר בצבעים שונים, ונזכרה בבית, לפתע, ללא כוונה. היא נזכרה בטיולים שלה ביערות מסביב לטירה הלבנה, ביתה, ובציפורים החביבות שנהגה לדבר אליהן. הן לא היו עונות לה, אך צייצו ציוצים כאלה שנראו כאילו מקשיבות ומבינות אותה, ומוכנות לעזור אם תצטרך.
היא תהתה אולי גם הציפורים כאן חביבות כאלה.
"נראה לכן שהוא יצליח להבין?" היא פנתה אליהן, לא יודעת למה היא מצפה לתשובה.
"מה נראה לך?" קול ציוצי ענה לה מלמעלה והיא נבהלה שמישהו באמת הגיב. היא הסתכלה אל עבר ענפי העצים וראתה שמבין כל הציפורים שקישטו אותם, היית אחת שהסתכלה ישירות עליה.
"אני- לא יודעת." השיבה לפונה אליה ולא הזיזה מבט מהציפור.
"אם את לא יודעת, איך נראה לך?" קולה חזר ופיה זז והיא באמת דיברה אליה. נואר פערה את פיה בתדהמה. זו הייתה פעם ראשונה, והיא סוף כל סוף יכלה להבין באמת מה אמרו לה.
"אני רוצה שהוא יבין." אמרה נואר. "אבל הוא בא מעולם שונה לחלוטין. אני לא יודעת איך יגיב."
"את לא יודעת הרבה." הציפור שמה לב.
"כנראה שזה נכון." נואר נאנחה.
"הכי טוב זה לומר ישר. ככה את יודעת." היא הוסיפה לדבר אליה.
"את צודקת." עד כמה שזה היה מוזר, נואר באמת חשבה ככה. מה שהציפור אמרה הוא נכון. "אני אעשה את זה." היא אמרה לה והמשיכה ללכת בכיוון העקבות שקארל ולאקי השאירו.
"אני יודעת שאני צודקת." הציפור הוסיפה. "זו הסיבה שאני לא שואלת."
נואר אחרי דקות הליכה ספורות, מצאה אותו יושב על סף צוק יחד עם לאקי, ומדבר איתו על דבר מה. הוא הפסיק את שיחתו איתו וקם על רגליו. כנראה בגלל ששם לב שהגיעה, כי אחרי זה גם הסתובב לכיוונה. על פניו ניצבה ארשת פנים מאוסה.
"קארל, אני מצטערת." נואר אמרה במבט מושפל.
"נהדר." הוא לא נשמע סלחני במיוחד, אפילו לא רציני בקשר לאמינות דבריו.
"אבל תן לי להסביר את עצמי. יש לי סיבה טובה." היא ביקשה.
קארל נחר בגיחוך. "את זה אני חייב לשמוע." הוא פנה אל כלבו, ולאקי פשוט נראה סקרן בקשר למה שהולך לקרות.
"בעולם ממנו אני באה אנשים מתחלקים לשני סוגים- גיבורים ונבלים. בדרך כלל החילוק הזה תקף גם לגבי העומדים בירושה ובחברות השונות, זאת אומרת, אם אבא שלך נבל כך גם אתה. ו-טוב, סיפרת לי את הסיפור שלך, והבנתי שאמא שלך נחשבת נבלת-"
"אז זה בגלל אמא שלי?" הוא לא נשמע משוכנע מההסבר שלה, ואפילו די נפגע בשם אימו.
"לא, לא רק." נואר ענתה.
"לא רק?" הוא שאל בעיניים מכווצות.
"זה פשוט ש… טוב, אני לא הייתי בטוחה מה לחשוב עלייך. בדרך כלל אני יודעת, אם אתה נבל או גיבור, אבל… אתה… היית מבלבל מבחינתי, וזה היה משהו חדש. אתה מבין?"
קארל הרים אליה את מבטו והיא שתקה וקיוותה לתשובה שתוכל להבטיח לה שלא עשתה טעות.
"אני מבין." השיב וגרם לה להעלות חיוך קטן. "אבל זו לא סיבה מוצדקת." החיוך שלה מיד נעלם. "בעולם שלי את מסכימה לבטוח בכל אדם, גם כשאת לא יודעת מה הוא."
"אני מצטערת על זה." היא חזרה על כך.
"את צריכה." אמר לה. "איך את היית מרגישה אם מישהו שאת מחבבת לא היה בוטח בך?"
"מחבבת?" היא חזרה על המילה. "אתה מחבב אותי? באיזה- באיזה מובן?" שאלה.
"זה משנה?" החזיר לה בשאלה רטורית. "זה כבר נעלם."
"קארל-"
"תעשי לי טובה, נואר." הוא התקרב אליה. "אל תדברי איתי בזמן הקרוב." הוא המשיך ועקף אותה, תוך כדי שנתן לה מכה עם כתפו כשעבר על פניה. זה היה פוגע, והיא הצליחה להבין איך הרגיש.
היא הסתובבה אליו וראתה אותו מתרחק מהמקום. לאקי, שהלך אחריו, נעצר והפנה את ראשו אליה.
"בוא." קארל פנה אליו, ולאקי הסתובב והמשיך ללכת.
נואר נאנחה באכזבה מדוכאת והסתובבה חזרה אל הצוק. לפתע היא תהתה מה פשר מפת הבד הגדולה והסלסילה המלאה בפירות שהחלו לאבד מטריותם.