צליל מקורי

היא אמרה לי שאם היא תשמע כל מנגינה, היא תוכל להתחיל לנגן אותה אחרי כמה דקות. זו לא הייתה אמורה להיות בעיה כששיבצו אותנו יחד כאודישן זוגי. ובכלל אני חושב שאני מחבב אותה. קצת גבוהה מדי. קצת יפה מדי. ובעיקר אני חושב שהיא אולי תחרותית כמוני.
כשאני בא אליה היא מספרת לי שאת כל המנגינות היא יודעת מאח שלה בן השלוש, שלומד יצירות מורכבות בצורה מסודרת בבית ספר. התפעלתי, תוהה למה היא מעולם לא למדה תווים. היא מתיישבת ומתחילה לנגן ואני מחכה לצליל שיציף את אוזני.
לא, לא היה לזה צליל של מתכת. אך נדמה היה כי לאף צליל שעשתה לא היה כל הבעה. היא המשיכה והמשיכה והגיעה לפזמונים מהירים, כאלה שרק אחרי אימונים ארוכים אפשר לנסות להגיע אליהם. ובכל זאת זה נראה כאילו היא אטומה. חלולה. אני מביט לה בעיניים בזמן שהיא מנגנת ומנסה לראות אותה כדמות שטחית כזו שרק ככה יודעת לנגן. אבל זה לא הולך לי. אני לא מצליח לקנות את זה. אני רוצה להניח יד על הקלידים של הפסנתר ולהגיד לה להפסיק אבל אני פשוט לא מוצא את האומץ.
מיד לאחר שהחלק הזה נגמר האח הקטן שלה הגיע הביתה. הוא יודע לקרוא תווים רק בצורה חלקית. הוא מתיישב על הפסנתר כדי להראות לי איך הוא מנגן, וכשהוא מתחיל אני מיד מבין שהוא מנגן בדיוק כמוהה.
אני מבקש ממנו לעצור כי יש לי סחרחורת והיא רצה להביא לי כוס מים מהמטבח. כשהיא חוזרת אני רואה שהיא מודאגת אם אני לא מרגיש טוב. אני מחייך במבוכה ומנסה לסלק כל דאגה מליבה בלי להגיד 'כן, כן, זה רק המוזיקה'.
כשאני מתחיל לנגן משתררת דממה. לא הייתי במצב רוח כל כך טוב וחלק מהצלילים החזקים היו חלודים בעוד שהחלשים כמעט לא נשמעו- כשהגעתי לחלק המסובך. הפלתי את הידיים וריחפתי מעל הקלידים, עם קושי הוויסות.
כשאני מסיים היא פותחת את פיה ומוחאת כפיים בחיוך מלא שמחה. אני תוהה בשעשוע אם היא אי פעם שמעה מישהו מנגן חוץ מאח שלה, למרות שידעתי שזה לא יכול להיות נכון. היא הייתה נראית במעין הלם, או אופוריה,מבקשת לנגן את הקטע שניגנתי- של רחמנינוב. קטע מסובך מאוד ואחד האהובים עלי, אולי הייתי צריך לבחור קטע קליל יותר כדי להתחמם – ואז לא הייתי חלוד כל כך. אבל איך שהיא מתחילה לבי נעצר. התווים שהיא נגנה, במידות ובמימדים שלהם, היו זהים אחד לאחד למה שאני נגנתי. איפה שהייתה כבדה לי היד, היד שלה צנחה על הקלידים. איפה שמיהרתי מכדי לחדד את התיו, הלחיצה שלה הייתה מדלגת. אני לא חושב שהיא הבינה מה לא בסדר.
סובבתי את הכיסא והתחלתי לנגן את הברבור, יצירה שההתחלה שלה קלילה יחסית ואני מוצא אותה מאוד מרגיעה. בשעה שנגנתי הרגשתי איך הידיים שלי רוקדות ושרות ביחד על הקלידים. התחברתי לזה כמעט בצורה המלאה של זה כמו שאני מנגן את זה לבד בבית. כשסיימתי, אחרי שהיא התלהבה, היא התחילה לנגן את זה כמו שידור חוזר למה שאני עשיתי, ולא היה הבדל כלל. היא אפילו הצלילה לדייק בכמה קטעים שלקח לי שעות ללמוד ולהצליח את הטכניקה שלהם. באותו היום זה הפחיד אותי אז ביקשתי שנעשה הפסקה.

בחרנו לבסוף לעשות דואט של פסנתרנים. יש בו די הרבה קווים משותפים בתווים שמונחים על כל פסנתר, כיוון שהיא התעקשה על משהו כזה. אני הבאתי את האורגנית הקטנה שלי כדי שנתאמן ביחד.
זה לא שלא הייתה הרמוניה, אבל נדמה כי ההרמוניה היחידה הייתה אחידה וזהה…. לי. הרמוניה של פסנתר עם עצמו זו לא הרמוניה של דואט, אלא ניגון יחיד.

אחרי הפעם הראשונה שהתאמנו, היא לחצה בדיוק באותה דרך כמו שלי על התווים. אפילו איפה שיש לה תווים שונים, היא הצליחה להתאים בתיאום מזוויע מושלם את המנגינה, כאילו הרגליים שלי הן שמנגנות את זה ולא עצם שנפרד ממני. לא היה כל טעם והשופטים בטוח ממילא לא יוכלו להכריז העתיק ממי.
לפי מה שהיא אומרת אף אחד לא לגמרי לימד אותה לנגן. אולי היא חושבת שהפרשנות של לנגן זה לנגן בדיוק כמו מה שהיא שומעת. ניסיתי להסביר לה, אבל היא סירבה להקשיב.

חשבתי על זה המון. לבסוף הגעתי למסקנה שאפשר לנצל את היכולת הזו שלה. השמעתי לה את היצירה המקורית במחשב. אני לא חושב שהיא אי פעם שמעה אותה. העיניים שלה נדלקן במעין ניצוץ ולא הצלחתי לגרום לה להתעורר. אחרי כמה זמן, אני חושב שהיא נרדמה וכשהיא קמה היא אמרה שהיה לה חלום מדהים שכזה שהיא בחיים לא רוצה להתעורר ממנו. היא העיפה אותי וידיה הסתערו על הפסנתר בדרך בה בחיים לא ראיתי. טוב, בחיים לא ראיתי פרט בתיזמורות. אני לא חושב שאי פעם הייתי כל כך אכול קנאה. זה היה כמו לבקר לרגע אחד בגן עדן.

בידיעה שיושבת לידי מישהי טובה יותר, הרבה יותר, בלי דיעה או ידע של אף אחד אחר בעולם – עליתי איתה לבמה.

מאז אותה הפעם ההיא בה שמעה יצירה מהמחשב- סירבה לחזור לנגן ככה, היא אמרה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה יותר. אולי בוואת אחת לנגן ברמה מקצועית של תזמורת לקח לה את כל האנרגיות. והיא המשיכה להעתיק ממני.
לא משנה כמה התחננתי בפניה שתגוון, כמה הבצרתי בה לנסות להפיק צליל משלה. היא אמרה שזה פשוט לא נשמע לה נכון להמציא משהו. אז מה את חושבת שאני עושה? -רציתי לשאול אותה.

כשהיתתי מעלה אותה לנגן לבד מנגינה שמעולם לא שמעה, תמיד עצרה מול התיו הראשון במבט שנראה כמו שאלה. אחרי דקה או שתיים תמיד הייתה שואלת בתמימות "איך אני אמורה לנגן אותו" מצביעה על התיו הפותח בנייר. איזה פעם היא אפילו התבלבלה והצביעה על מפתח סול. אני לא זוכר פעם שבה הייתי כל כך חמום מוח על מישהו.
גלום בה כל כך הרבה פוטנציאל. המחשבה שהיא זורקת את זה לזבל מפת חוסר אופי או יכולת קבלת החלטות שיגעה אותי. 'תזרמי עם היד והצלילים' ניסיתי להסביר לה תמיד. אבל נדמה היה שנסתה ליצור יש מאין, ללא הועיל. אולי אין בה דבר.

כשעלינו, ידעתי מה יגידו עלינו. שאנחנו מעתיקנים. מעתיקנים- עם שמיעה חדה במיוחד, אבל לא אנשים רחבי אופקים שצריכים להתקבל לאקדמיה. שאין לנו מה לומר ושהכי טוב שנוכל לעשות אי פעם זה להעתיק. על הבמה נהייתה לי בחילה. אולי מישהו יחמיא לנו על הטכניקה.
כשהסתכלתי עליה באותו הרגע כל מה שיכולתי להרגיש זה שכבר הובאסנו, והיא אפילו אינה מבינה. יכול להיות שהיא תחרותית ולהוטה להתקבל בדיוק כמוני. הרגשתי כעס.
לא היה נעים לי להודות, אבל באותו הרגע, רגע לפני שהמוזיקה שלנו החלה להתנגן על הבמה, קיוויתי לחזור אחורה. אחורה בזמן ולקבל להיות צוות עם מישהו אחר. מישהו אולי בלי הרבה יכולת, אבל נורמלי. מישהו שאם לא יהיה בולט כמו הצליל שלי, לפחות הצליל הייחודי שלי יגבר עליו והתבלט מתוך הסימפוניה. או שאולי לפחות לעשות למישהו טובה דומה.

האורות מוקמו עלינו ואנחנו מתחילים. התיאום הוא כרגיל מושלם. אני רואה בזווית העיין כמה פיות נפערים. אני תוהה אם כמה מהם היו שייכים לשופטים. הדיוק הזה היה כמעט לא יתכן, ידעתי, שכן כשנגעתי בתיו לא שמעתי שום תיו אחר חוץ מהתיו שלי. שניהם היו שלי. כאילו באותו הרגע, לחצתי על שניהם.
התחלתי ללחוץ על הקלידים עם יותר עומק. אני לא יודע מה נכנס בי, אני לא מנגן את זה ככה אף פעם, אלא אם כן אני עצוב ממש. זה בדרך כלל קורה כשאני חוזר לבד הביתה אחרי יום שתסכל אותי, כל האורות בבית מכובים ואני מבין שהוא ריק. אבל עשיתי את זה גם עכשיו, ככה סתם בחדר מלא אנשים ואורות כשכולם צופים. אולי היה זה מתוך ייאוש. המבט שלה, מי שמנגנת לידי, היה נראה משולב בהבעה של תחינה וחוסר אונים.
'יש' חשבתי בראש שלי, שעה שהאצבעות שלה מאבדות את האחידות המושלמת לתוך קיו צלילים יותר עדין. היא ניגנה כמוני, ואני נגנתי לא כמו עצמי. זה שבר לה את הרצף והיא נאלצה להיכנע ומדי פעם לאלתורים, על פי השמיעה שלה. זה הכי רחוק שהגעתי איתה. הזיעה ביצבצה על מצחה וזלגה ללחייה, ואני חושב שאחת מהטיפות הייתה דימעה. האם היא אי פעם תסלח לי על מה שאני מעביר אותה?
בקטע סולו שלה, הפסקתי לנגן את הרקע לחלוטין. זה לא היה נהוג, אם כי לא הביצוע היחידי בהיסטוריה שנוגן בלעדיו. אני חושב שבחיים לא היו מקבלים אותי עם איך שהשתעשעתי עם המוזיקה. זה הזכיר לי התנהגות של תינוק. אבל היא, יש לה סיכוי עכשיו להתקבל. כשהיא לחצה על התווים בחלק הדרמטי, היה ברור מאוד מה היא מרגישה. היה ברור מאוד ממה היא עשויה. וזה הימם אותי. הייתי שבוי בתוכה, מרגיש כאילו הצלילים שלה זרמו לי בוורידים. תהיתי אם רק אני שומע את זה. כל פעם כשנדמה שהיא איבדה את זה, הידיים שלה מצאו דרך להתעלות ולהפוך לשילוב מרשים לנגינה החצופה שלי.
כשבא קטע הסיום, הצליל ששמעתי להפתעתי היה שונה. מנוכר. הרגשתי בהלה ושלחתי לה מבט אשר יורה חצים של כעס. ידיה כמעט רעדו על הקלידים. היא חוזרת לנגן כמו איך ששמעה בוודאי את אח שלה מנגן כי איבדה את הכוח להביא מעצמה צליל מקורי.
אז אני עושה שני אקורדים שלא במקום שמעוררים אותה. לא, אין מקומם ביצירה, ואני עושה זאת בעזות מצח ובכוח. שתי הידיים שלה נעות מהר על הקלידים וממציאות מעין סוף- בהשראת הצלילים שנגנתי בשילוב עם הסיום המקורי הרגיל.
זה הכריח אותה לצאת מכליה. אבל מה היה קורה לו הייתה מפסיקה באותו הרגע את הנגינה?
אחרי מספר שניות האור נכבה עלינו. שמעתי את ההתנשמות שלה. שינינו את הסיום, את היצירה- וכעת ברור שאף אחד מאיתנו לא הולך להתקבל.

התבדחתי עם עצמי בעודי אומר לעצמי שזה היה נשמע דווקא נחמד כשחיכינו בחדר עם שאר האנשים. היא לא הוציאה מילה. חשבתי שהיא תנסה לחנוק אותי או משהו, על זה שהפתעתי אותה וגרמתי לה לרדת מהפסים- כמו הפעם ההיא שניסיתי לגרום לה לנגן תווים לא משמיעה והיא זרקה עליי את המחברת. אבל לא היה שום דבר כזה ובמובן מסויים זה החל להבהיל אותי. לא הצלחתי לתפוס את מבע עיניה.
כשהאישה נכנסה והקריאה את השמות של מי שהתקבל, הרשימה הייתה פחות או יותר צפויה בעיניי. שמחתי שחלקם הצליחו להתקבל, שמחה מקצועית על כך שיש הערכה בעולם ליכולות אמיתיות. נשמעו זעקות צחוק ובכי ולבסוף כל העיניים הופנו אליי. לא, אני לא דמיינתי, כי גם חלק מהעיניים הופנו אליה. האישה בירוק אמרה 'ואחרונים גם-' וקראה בשמינו. לא חשבתי שזה שמינו. לא עד שעיני האישה פגשו בי ועברו לפחות כמה שניות מכדי שלא אהיה מבולבל מספיק בכדי להטיל ספק האם הכוונה אליי. מבין משקפי החרמש שלה הרגשתי כאילו היא בוחנת את התנהגותי שקפאה. אנחנו? שנינו? איך?

כשצפיתי בסרטון שאמא צילמה לי, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הקשבתי לאיך שהייתה באמת המנגינה שלנו, יחד. יחד, ולא כקטעים. יחד עטופים בשכבה דקה, מעטפת שקופה ושברירית שלא נותנת לתווים לברוח. השלמנו אחד את השני, ולמרות שזה היה מוזר ומאוד יוצא מגדר הרגיל, בדרך שהייתה גורמת לכל מורה או אדם רגיל להרים גבה או לפקוח עיין ביקורתית (בחיים למשל באקדמיה לא היו נותנים לנו להופיע עם זה)- באיזשהו מובן, אני חושב שהגענו לסוג של שלמות. גם אם השלמות הזו אינה קרובה באמת ללהיות מושלמה.
אימא סיפרה לי שבעיניי מי שישב אז שלידה היו דמעות. לא האמנתי לה. היא אמרה שזה היה מוצלח, וידעתי שיש לה אוזן, ואז ביקשה לדעת מי הילדה שניגנה איתי ולמה אני לא מזמין אותה לארוחה.

כשראיתי אותה שוב פעם, היא הייתה נראית רצינית מדי ואני רק זוכר שהיא אמרה לי שמהיום והלאה היא רק רוצה לנגן איתי. אולי חיבוק היה עושה את זה יותר טוב, אבל אני חושב שעל הדרך- על התעלות ה'מורה והתלמיד' שהרגשתי שום רגש אחר לא היה מצליח להרעיד ככה את לבי.