רובין הוד – הסיפור האמיתי פרק שתיים

"חזרתם! כבר חשבנו שעשו מכם שטיח!" צעק ויל. הוא, מאץ' ומריאן רצו לעברנו.
ג'ון, טאק, ויל, מאץ', מריאן ואני חברים הרבה שנים. מאז שגירשו את כולנו ליערות ושם נפגשנו, הממלכה מצטערת על המפגש הזה עד היום.
"כמעט עשו מרובין שטיח." צחק טאק. הכנסתי לו אגרוף.
"אבל הצלחתם לחזור, והבאתם את הכסף אני רואה." אמרה מריאן.
"א-אה, כן…" מלמלתי. יום אחד יגיע היום שאוכל לדבר עם מריאן בלי לגמגם.
ג'ון צחק. "כן, כל הכסף וגם הבחור המגמגם שלנו כאן."
מריאן צחקה. היא היתה ממש חמודה כשצחקה… זה ממש הסיח את דעתי.
ניערתי את ראשי. "טוב, בואו נראה את השלל."
כולם הריעו. אני וג'ון הוצאנו את השקים (ששקלו בערך כמו עשרה פילי קרב) ושפכנו את תכולתם על הרצפה. מאות אלפי מטבעות זהב נצצו והאירו את כל היער.
"וואו, השריף עבד קשה מאוד בלרושש אנשים." אמרה מריאן.
"נחלק את הזהב מחר בבוקר, אבל מישהו יצטרך לפקוח עין על השריף." אמרתי.
"אה, רובין, כדאי שתשמע את זה." מלמל מאץ'. הוא החזיק בידו מגילת קלף ישנה. "הקטע הזה קטוע, אבל יש חלק אחד שנשאר שלם. הבעיה היא שזה כתוב בכתב עתיק מאוד, ואני לא בטוח אם מה שאני תרגמתי נכון."
"אז תקרא את זה ונראה." אמרה מריאן.
"אה, בסדר. כתוב כאן: המלך לא רוצה שאני אתן תקווה לעם, אבל הגיע הזמן שמישהו ישחרר אותנו. החיזיון שלי הראה על ילד, אולי בן שתים עשרה. הוא יהיה זה שישחרר אותנו לתמיד…" מאץ'
לא המשיך.
"מה קרה? תמשיך." אמרתי.
"ו-ושם אותו הילד הוא רובין הוד."