"שאי רגלייך"..

הזעקה נמלטת מפי, אני נופלת עמוק יותר אל המחילה השחורה, לאן מובילה? איני יודעת. אני שומעת מוזיקת פסנתר, אך לא כמו שירי הערש שאמי נהגה לנגן לי, לא, זו מעבירה בי צמרמורת… אני נוחתת על רצפה קשה, ראשי מסתחרר, כנראה מחוזק הנפילה. אני קמה בעצלתיים ומביטה סביבי- אני נמצאת בחדר משונה וצבעוני למדי, שקירותיו משובצים בדלתות בשלל צבעים וגדלים, לידי, ניצב שולחן זכוכית קטן. לפתע, אני שמה לב לשיערי, שקודם היה אסוף בתסרוקת מהודרת ועכשיו, הוא פזור בפראות. ולקצוות המלמלה הקרועים של שמלתי. אני ממשיכה להסתכל סביב עד שקול מרוחק וקר מקפיא את דמי, "איזו ילד פראית.. זו הפעם הראשונה שלה?"
"לא", אני שומעת קול נוסף, "אני חושב שהיא כבר הייתה פה פעם." אני פונה אל דלת בצבע ורדרד דהוי למדי, לופתת את הידית באצבעותיי, ומסובבת אותה. הדלת נפתחת בשקט, ומתוכה יוצא מין עשן שחור וסמיך. העשן עוטף אותי, ולפתע, הרגשה נוראה אופפת אותי, כאילו מישהו שפך עליי דלי מלא במי-קרח. ראשי נוטה לאחור, והעשן מתפתל ונכרך סביב צווארי, אני מנצלת את טיפת הצלילות האחרונה שלי, ודוחפת בחוזקה את ידית הדלת. הדלת נסגרת, והעשן נסוג יחד איתה. אני הולכת בהיסוס אל דלת נוספת, שצבעה מין חום סגלגל, ופותחת אותה, מוכנה לטרוק. צעקה מחרישת אוזניים בוקעת מן הדלת, ואני ממהרת לסגור אותה. אני פולטת קריאת אכזבה חלושה ופוסעת אל דלת שלישית, שצבעה כנראה היה אמור להיות חום, אך הצבע התקלף ממנה. אני נושמת מלוא ריאותיי, ומסובבת את הידית העגולה, אבל למרבה הפלא, הדלת נעולה. לרגע, אני חושבת לצנוח בייאוש על הרצפות הלבנות, אך לפתע אני רואה על שולחן הזכוכית משהו שלא היה מונח שם קודם- בקבוק. אני ממהרת אל הבקבוק ומגלה שהוא דווקא די גדול, וקצת קשה לפספס אותו. אז איך ייתכן שלא שמתי לב אליו קודם? אני מתעלמת מהמחשבות על לוגיקה, ומרימה את הבקבוק. בתוך תכולתו הזהובה, נח לו מפתח פליז בוהק. אני מחלצת את הפקק, ומנסה לשפוך את הנוזל, ולהוציא את המפתח, אבל זה לא מצליח. לפתע, אני שמה לב לתווית קטנה הקשורה אל צוואר הבקבוק, והאותיות "בלי התחכמויות!" מתנוססות עליה. אני מהרהרת לרגע מה יכולה להיות הכוונה, עד שזה מכה בי, אני חייבת לשתות את כל תכולת הבקבוק. אני מקרבת את הבקבוק אל שפתיי, ולוגמת לגימה ארוכה. לוקחת שנייה עד שהטעם הנורא נקלט בפי, וכשהוא נקלט, אני מתחילה להשתעל ולהשתנק. אני משנסת את מתניי ולוגמת לגימה ארוכה עוד יותר, וכך אני ממשיכה, עד לטיפה האחרונה. אני הופכת את הבקבוק ומוציאה במאמץ רב את מפתח הפליז. אני מרימה אותו בתנועת ניצחון קטנה. אני מסתובבת וחוזרת אל הדלת החומה, אני מחדירה את המפתח באיטיות, ומסובבת אותו. הדלת נפתחת בחריקה, אני משתחלת החוצה במהירות, ושומעת את הדלת נסגרת מאחורי. אני מביטה במה שהדלת חפנה, והמחזה שעיני רואות גורם לליבי להחסיר פעימה, דגים כחולים שוחים באגם כסוף, פרחים עצומים זזים בשקט ברוח, ומולי, ניצבת החבורה המוזרה ביותר שראיתי מימי חיי. ארנב במקטורן שחור, שני ילדים קטנים שדמו מעט לבובות, וציפור דודו שנראה היה שכנפיה נחתכו. "איפה הנימוסים שלך?" פולט הארנב בכעס, "לבהות בנו ככה.. זה מביש!"
"אני?" אני מתפלאת, "לפחות אני לא מסתכלת עלייכם במבט מפחיד כל כך.. זה חלום?"
"חלום?" משתהה הארנב, "מה את חושבת לעצמך, ילדה? שאנחנו מבזבזים כאן את זמננו על חלומות?" אני נסוגה אחורה מעט, ופתאום, אני מרגישה משהו מתכתי נכרך סביב ידיי, אני מסתובבת במהירות ורואה שאיפה שהייתה קודם הדלת, ישנו איש רכוב על סוס, וכמה יצורים משונים במיוחד שגופם דומה באופן מפחיד לקלפי משחק. אחד מהיצורים האלה, אוזק את ידי, אוחז במותניי, וזורק אותי על סוס נוסף. אני מנסה להיאבק בכל כוחי, אך אני לא מצליחה להשתחרר מאחיזתו של הקלף, אני מנסה לצעוק לארנב שיעזור לי, אבל הוא רק עומד שם ושותק. קלף נוסף מתקרב אליי עם משהו שניראה כמו מחט גדולה, מרים את ידי, ודוקר אותה. אני נהיית מטושטשת, וגופי נהיה חלש מכדי להיאבק. ולאט-לאט, אני נרדמת…

"למה את פה?" אני שומעת קול חלש, "למה את פה?" הקול ממשיך לשאול, עד שאני פוקחת את עיניי ומגלה איש לבוש בחליפה צבעונית וקרועה. אני מתרוממת במהירות, וקולטת שאני נמצאת בתוך מין כלוב ציפורים ענקי. "מי אתה?" אני שואלת, זונחת את כל כללי הנימוס שאמי ניסתה להשריש בי, "הם לקחו את הכובע שלי", אומר האיש בעגמומיות, מתעלם מהשאלה שלי, "זה רע.. זה.. סימן רע.." הוא ממלמל, "תברחי מפה, שאי רגלייך ותברחי". ברגעים אלו, אני לא יכולה להיות יותר מבולבלת. הוא רוצה שאברח? למה? מישהו רוצה לעשות לי משהו? אבל התשובה על השאלה הזו, נענית מיד, כשזוג קלפים בא ופותח את כלוב הציפורים. "בואי" נוהם אחד מהם ומצביע עליי במין קלשון מאיים. אני מביטה אל האיש בחליפה, "אסור לך!" הוא ממהר להגיד, "לא, תברחי! עכשיו!" אני מתחילה להילחץ, נדמה שהוא ממש נכנס לפאניקה, הוא מנסה לומר לי עוד משהו, אבל אותו, אני כבר לא שומעת, מפני שאחד הקלפים לוקח אותי משם, ונועל מאחוריו את דלת הכלוב. שנייה אחר כך, אני מוצאת את עצמי בתוך האגם הכסוף, שקודם היה ניראה לי כל כך יפה, ועכשיו, מימיו חונקים את ריאותיי. אחרי כמה שניות שאני ממשיכה לשקוע עמוק יותר ויותר, אני שומעת את המילים האחרונות שאמר לי האיש עם החליפה הצבעונית, אבל זה כבר מאוחר מדי, אני כבר עמוק מדי בתוך המים הקרים. ולפני שאני נרדמת לגמרי אני שומעת את דבריו שוב ושוב "תברחי! תברחי! תברחי, אליס!!"…