שלגייה- הגרסה שלי.

שלגייה הייתה נערה מיוחדת. היא הייתה פשוטה, ואהבה את הטבע. היא לא התאפרה, היא השתמשה רק בחיוכה הטביעי. אבל אף אחד לא באמת אהב אותה.
היא הייתה שתלטנית. היא הייתה בן אדם עם צחוק נוראי, צחוק של חמור+חזיר. לא היו לה חברים.
אך היא למדה לשרוד עם החיים. היא דיברה רק עם האיילים, החרקים והחיות. מעטים מהם לא נבהלו מצחוקה, והם היו החברים הכי טובים שלה.
ולידה, היה ארמון חשוך ומכושף. אף אחד לא העז להיכנס לארמון, מראו היה מפחיד.
בתוך הארמון, הייתה אישה עם מראה. האישה הייתה נואשת במיוחד, היא מרחה על פרצופה כמות אדירה של איפור, והתלבשה בשמלות הכי יקרות שיכלה למצוא. אך אופיה, היא הייתה ההפך משלגייה. אומנם היא לא הייתה צנועה כמו שלגייה, אך היא לא הייתה רעה לאף אחד. היא הייתה רעה רק למי שעמד בדרכה.
והייתה לה מראה שדיברה, כן דיברה. יצא ממנה קול, אך ראו את שקיפות האישה המאופרת ולא את הקול עצמו. יום אחד, המלכה המרושעת שמעה את הצחוק הנוראי של שלגייה. היא הוציאה את ראשה מהחלון וראתה את שלגייה.
וקנאה תקפה אותה. שלגייה הייתה יפהפייה בדרכה, למרות קולה הנוראי. המלכה זעמה כל כך, שהיא טרקה את החלון ופלטה צווחת כעס.
"מראה מראה שעל הקיר," היא פנתה ישירות למראה, בקול כועס במיוחד."מי הכי יפה בעיר?"
"שלגייה, כמובן." הקול השיב.
"אבל לשלגייה יש קול נורא!"
"אמרת הכי יפה, לא אמרת הכי יפה בקול."תיקן אותה הקול שבמראה.
"אחח, אני אנקם בשלגייה! איך היא מעזה לקחת את תוארי בעיר? צייד! לכאן!" היא קראה לצייד, והוא נעמד לצידה. הוא היה צייד בשבילה חיות ואנשים שהיא רצתה למות.
"לך תהרוג את שלגייה!" היא ציוותה עליו.
"אבל שלגייה היא יפהפייה!"
"לך!" אמרה המלכה בלי לחשוב, והצייד רץ מבית המלכה.
לבו כאב על שלגייה, בעיקר כי היה מאוהב בה. הוא החליט לבסוף להזהיר את שלגייה, למרות שזה סיכן את חייו. הוא האמין באהבה באגדות, אך לאחר ששמע את הצחוק הנוראי של שלגייה, אהבתו פגה.
"שלגייה, אני חייב לעזור לך! המלכה באה בעקבותייך! היא רוצה להרוג אותך!" הוא הזהיר אותה.
"מה באמת? אבל מה עשיתי לה?"
"היא מקנאה בך."
"אבל במה יש לקנא בי? אני בסך הכול אדם פשוט! אבל בכל זאת תודה, אני חייבת לרוץ עכשיו!"
היא רצה בעקבות היער, ובדרך אבדה. כשחיפשה מקום להתחבא, מצאה מקום קטן, ומשם יצאו יצורים מוזרים.
גמדים!
שבע גמדים יצאו לדרך, בידם גרזן לעצים ודברים חקלאיים אחרים. מכנסיהם הקטנים היו מלוכלכים בבוץ, והם לבשו כובע קטן בצבע אדום.
"הוו! איזה חמודים!"שלגייה אמרה.
הראשון מבין הגמדים הרים את ראשו. הוא הצמיח זקן בצבע לבן, ופניו היו מלאים בקמטים.
"שלגייה! האישה הכי יפה בעיר! את יודעת שהמלכה מחפשת אחרייך? מודעות בכל העצים יש עלייך!" אמר הגמד.
"אוי לא! מה אעשה? אני יכולה אולי להתחבא אצלכם? בבקשה." התחננה שלגייה.
"בסדר. רק אם תנקי ותסדרי את הכל. יש לנו בלגן אחד גדול." הגמד אמר והם המשיכו בדרכם.
שלגייה נכנסה לביתם. סירחון חמץ את פנייה. היא אטמה את אפייה והתחילה לטאטא בקושי רב.
היא התלוננה לפחות עשרות פעמיים, אך אף אחד לא שמע אותה.
כאשר הגמדים נכנסו הביתה, היא התחילה לצרוח עליהם שביתם מלוכלך, הם אף פעם לא שמרו על ניקיון והם לא יודעים מה זה סבון.
"מה זה סבון?" שאל אחד הגמדים.
שלגייה אכן התנהגה בשתלטנות, והגמדים הצביעו לפנותה מהבית. אך לפני שבאו להודיעה, שלגייה הורעלה! על ידי זקנה שנתנה לה תפוח, תפוח זהב.
כנראה שהזקנה הייתה המלכה המרושעת, שהחליטה להתחפש בשביל לרמות את שלגייה המסכנה.
ושלגייה הייתה במצב קריטי. הגמדים הצטערו מאוד, והחליטו לשמור אותה בארון זכוכית, עד שאולי תקום לחיים.
ולבסוף, השלגייה מתה. הגמדים היו עצובים במיוחד, וערכו לה הלוויה. המלכה בוודאי לא הייתה שם, היא ערכה משתה לחגיגת מוות שלגייה.
אבל רגע! זה לא הסוף! כנראה שהצייד חזר לאהובתה, הוא בא לנשק אותה בפעם האחרונה.
הגמדים קימטו את אפיהם בגועל, מי מנשק אישה מתה? אך היא לא הייתה מתה. היא מצמצה באי הבנה.
"מי קבר אותי בארון קבורה?! לא היה פה אוויר עד שהצייד פתח לי את הארון! ודרך אגב-" היא החטיפה לצייד סטירה. כנראה שהיא חשבה שהוא סוטה ומגעיל.
"שלגייה! את לא מתה!" קראו יחדיו הגמדים.
"כמובן שלא, חמודים קטנים. עכשיו, מי קבר אותי בארון קבורה?!"
דממה השתחררה בגינה. אף אחד לא העז לענות לקולה המפחיד של שלגייה, לכן היא הניחה שהיא אף פעם לא תדע את התשובה.
ולבסוף, הצייד הרג את השלגייה, מרוב כעסים על זה שהוא הציל אותה והיא נתנה לו סטירה חזרה.
HAPPY END!