שלושה אחים 002

תותים:
אדום בשרני, כמו טיפות של ריבה, או קטיפה שמשהו בה עליז ולא רוצה לרגוע. תותים – יש שיגידו כמו שפתיים של אישה, יש שיגידו כמו שפתיים של גבר, יש שיגידו כמו פלפל אדום, או פלפל ירוק בנגטיב. תותים, שספחו את ברכת הארץ דרכי שורשיהם העדינים. פרי עדין אך מגושם, חייכני אך ביישן. פרי בן הארץ. ארצישראלי. אדום.

שלושה אחים:
האחים שמעו את הצעדים של אב ובן בני המקום, שיצאו לטיול צהריים על שפת המים. כשראה האב את שלושת האחים, נבהל תחילה. יתרה מכך, עורו הכהה של בור, כמו גם גופו החסון וזקנו המפוזר גרמו לאב לדאוג שמא מדובר בגו'רים. אך במבט שני הבחין בחיוך הרחב של בור, בידו המונפת לשלום ובעיניו העבריות, ונרגע.
לאחר אמרי שלום, החלפת רשמים על החום הכבד, ודיבורים על מאיפה האחים באו ולאן הם הולכים, החליט האב שהשלושה בחורים עבריים טובים הם, והציע להם להעביר את הלילה תחת קורתו, קודם שימשיכו מוקדם בבוקר הבא צפונה, אל ירושלם.
הבכור, רעואל, הסתייג מההצעה. אך בור ומתיליאד ששו להזמנה, ולאחר קרב מבטים קצר, העניין הוכרע. האב, הבן ושלושת האחים עשו דרכם אל ביתו של רעמון בן אלידד – הלוא זהו שמו של האב. ושמו של הבן היה אליניב. והשעה הייתה עדיין צהריים – משמע, כל חציו השני של היום לפניהם עדיין היה הוא. שעות ארוכות להעביר בביתו של רעמון בן אלידד.

אותיות:
אחת מעוקלת, צרה ומצומקת בראשה, רחבה בבטנה כמו מוכרת מזון, או כמו סל גדול המוכן וערוך להכיל סימנים אחרים בתוך פתח גופו. אות אחרת בעלת שלוש קרניים, כמו קלשון, כמו קרני שור משולש, רעה ומאיימת אפילו בלי השיוכים הדמונולוגיים המצוותים לה בעיניו של כל אדם משכיל. אותיות אחרות היו אציליות, אחדות ישרות וכנות באמת. היו אותיות שנראו כמו אנשים או חיות מוזרות, אות שנראתה כמו חץ. והייתה גם אות שנראתה כמו אפס, אבל הייתה משהו אחר בכלל.

מתיליאד ואליניב מדברים:
אליניב שאל: "זה הלניסטית?"
"קצת לטינית, האות הזו צ'ינית, הרבה אמריקנית, אלה מספרים." אמר מתיליאד בסבלנות, והצביע במקל על כל סימן שהיה משורטט בחול.
"אתה עושה קבלה?" שאל אליניב בפליאה, מתרגש להעלות על שפתיו את השם האסור ששמע פעם, והעלה כמה מחשבות על פלאים בדמיונו, אף לא אחת מהן הייתה קרובה למציאות.
"אלה רק קשקושים שעוזרים לארגן את הראש. לא קבלה. בקבלה משתמשים רק באותיות עבריות. אני הולך לבצע קסם עוד מעט. קצת מסובך. קצת מסוכן. קצת מפחיד." אמר מתיליאד.
אליניב בהה במתיליאד ובשרטוטים שעל החול כמו שרק ילדים המומים יכולים לבהות. "איזה סוג של קסם?" שאל לבסוף.
"הסוג שאני רוצה לעשות."
אחרי התשובה הזאת, מלאי השאלות של אליניב נגמר, והילד התיישב ובהה במתיליאד בעיניים פעורות. תנועותיו החתוליות והמדויקות של האיש הזר ריתקו ושיתקו לחלוטין את מוחו חסר השאלות הנוספות, והילד צפה בו, שרוי בטראנס עמוק.
לאחר שעה קלה, והשמש זזה מעט בשמיים, בור הגיע למקום וראה את הסימנים על החול, ואת הילד הבוהה בהם.
"מתיל?" שאל בור בזהירות.
מתיליאד נהם בתשובה.
"מה הילד חושב שהסימנים האלה אמורים להיות?"
"למה שלא תשאל את הילד?" אמר מתיליאד.
בור הציץ בילד, ואז חזר והביט בסימנים, מצחו מתקמט בחשש. "זה רעיון רע להפעיל קסם כאן."
"מאוחר מדיי." אמר מתיליאד, והצביע בראשו לכיוון המים. ביתו של רעמון בן אלידד, כמו בתים רבים בבקעה, היה ממש על חוף הים התחתון. למרות שמי הים היו מלוחים מדיי לשתייה, גידולים מסוימים, במיוחד תמרים ושזיפים, שגשגו במים אלה. רעמון בן אלידד עצמו התמחה בגידול זן מיוחד של תותים, ועל כן שדה תותים צנוע הקיף את ביתו הקטן. במקום אליו מתיליאד הצביע, זרועות ינק חיוורות שתו מהמים, בזמן שראשים אחרים היו מחוברים לשיחי התות, וינקו מהם. כל אלה התחברו אל המדגרה שמתיליאד הוציא מהערכה שלו. שאר הכלים היו בסביבה, מוכנים גם הם.
"אתה משוגע." בור אמר.
מתיליאד משך בכתפיו.
"רעואל יתחרפן." אמר בור.
מתיליאד משך בכתפיו. שוב.
בור הציץ שנית באליניב, ואז חזר להביט במתיליאד ואמר: "אנחנו לפחות צריכים לבקש רשות מהמארח שלנו לעשות את זה בשטח שלו. הוא הראה לנו הכנסת אורחים, זה לא בסדר."

בור עושה קסם:
בור חיפש את רעמון בן אלידד, ומצא אותו שקוע בשיחה עם רעואל תחת קורת ביתו. השניים פנו אליו בשאלה, כשהופיע. בור נשם עמוק, חייך במבוכה, ואמר: "אנחנו קוסמים. שלושתנו."
הגבות של רעואל קפצו למעלה בזמן שנעץ באחיו עין בוערת.
בור חייך שוב, בהתנצלות. רעמון בן אלידד שתק שעה ארוכה. "שלושה אחים ושלושתם קוסמים?" שאלה לבסוף רטורית. "דם חזק במשפחה." קבע.
"ברכת מלכינו שבשמיים." אמר בור והשפיל עיניו.
רעואל נעץ בבור מבט לוהט. לבסוף פנה אל רעמון בן אלידד ושאל: "אדוני, האם פגשת בעבר קוסמים?"
"קוסמים לא פגשתי. לא אני בבשרי. לא. סיפורים שמעתי כמו כולם." אמר רעמון בן אלידד. "קוסמים אתם אומרים? קוסמים ממש?"
"אנחנו יודעים לעשות כמה קסמים." אמר בור, וחייך במבוכה שוב. "אדוני, ברגע שתאמר, נעזוב את נחלתך מיד, ולא נזכיר בפני איש שהכנסת אותנו תחת קורתך. רגילים אנחנו לישון תחת השמיים."
"שטויות. האם בוטלו פתאום כל מצוות הכנסת אורחים?" שאל רעמון בן אלידד. "אתם תישנו טוב הלילה. ולפני שתישנו, תאכלו ארוחה הגונה. כיאה לבחורים עבריים צעירים."
"מי יתן והקדוש הברוך יעריף עליך ועל בניך שפע ושגשוג." אמר בור.
"אמן" אמרו רעמון בן אלידד ורעואל כאחד.
"איזה קסמים אתם יודעים לעשות?" שאל רעמון בן אלידד.
בור הציץ ברעואל. כל זכר לזעף נעלם. בור ניסה להעריך כמה ממה שקרה רעואל הספיק כבר לנחש בעצמו. "רמש הארץ נענה למילותינו." אמר בור. "דבורים!" קרא.
נחיל קטן של דבורים, עשרות בודדות, נכנס אל הבית והתיישב על ידו הפרושה של בור.רעמון בן אלידד נרתע אחורה במושבו ואחז בידיו בחוזקה במשענת כיסאו.
"דבורים, הביאו לי נא תות מן השדה." ציווה בור. נחיל הדבורים יצא וחזר. וכשחזר הנחיל, הדבורים נשאו תות מן השדה ומסרו אותו לידו הפרושה. בור חייך בהתנצלות, והניח את התות על השולחן. "דבורים, הסתלקו!" קרא בור. והנחיל הסתלק כלא היה.
רעואל עקב כל הזמן הזה אחרי תגובתו של רעמון בן אלידד. "מה אתה אומר, אדוני? האם זה לא מפחיד מעט?" שאל.
המילה 'מפחיד', לכדה את תשומת ליבו של רעמון בן אלידד, שליבו היה מלא יראה. "מפחיד?" אמר, "מפחיד אולי אנשים צעירים יותר, אולי נשים, אולי ילדים. אותי? פחחח…" הצביע בידו כאילו עומד להגיד משהו, אך נשאר ללא מילים.
"אנחנו יודעים נסתרות גם בצמחים ובתורת הגוף, בהלכי בעלי החיים ובמלאכת הברכות. אנחנו יודעים לרפא אנשים ובהמות, לגרש עשבים עיקשים, להרחיק מזיקים. זוהי מצווה לעזור לאלה הזקוקים לנו, ובכל מקום ובכל זמן שמחים אנו לעשות את עבודת הקדוש הברוך. כל שאלה וכל רעיון שיעלו ברוחך, נוכל לתת לו ניסיון. ומי יתן והקדוש הברוך יברכנו בהצלחה." אמר רעואל, והביט בבור, הסיק מפניו הקשובים שמה שאמר לא הדאיג את בור, ועל כן לא סתר את התוכנית שלו.
אם רעואל ניחש נכון, קרי הדבר שאחיו הצעיר, מתיליאד, צבר רמות חדשות של טמטום בשנים בהן לא התראו. הוא הביט בזהירות במארחם, הלוא הוא רעמון בן אלידד. את ההבעה הפעורה וחסרת המילים רעואל לא יכול היה להתאים בין האב לבן, משום שלא הכיר את הבעותיו הפעורות של הבן מספיק טוב. אבל הוא ידע שלאחר הבעה כזאת, צריכה להופיע הבעה כלשהי, אחרת. ועם ההבעה תבוא מחשבה. והוא קיווה שהן ההבעה והן המחשבה שיבואו תהיינה טובות.
"תורת הצמח אמרתם…" אמר לבסוף רעמון בן אלידד. "אולי, אולי, תוכלו לענות לי על כמה קושיות. קושיות הנוגעות לתותים. דברים… שקרו פה באיזור… עם תותים."
מבטיהם של האחים נפגשו לרגע לפני שאמרו, כל אחד בהתאמה: "אנחנו אוהבים תותים." ו- "תותים זה מצוין."