אנשים מיוחדים פרק 12

01/10/2016 837 צפיות אין תגובות

יש מישהו מאחורי, מי זה, לוצפר הלך אז מי זה יכול להיות שנותן לי תחושה כזאת?!, הסתובבתי לבחון את הסביבה ראיתי בחור במרחק כמה מטרים ממני, כמעט בשנות העשרים לחייו שער בהיר וגולש שבשמש השוקעת ניראה כמו להבות, עיניים חומות וגדולות, משהו במבט שלו היה קר ומרוחק, הוא מוכר לי, יש לי תחושה מעיקה בחזה, פשוט עמדתי ובהיתי בו בחזרה, הרגשתי את הדמעות עולות לעיניי, הוא מת, אני ראיתי אותו מת!, אז איך הוא עומד כאן מולי, עצמתי את עיניי הכי חזק שיכולתי, אני מדמיינת, כשאני אפתח את עיניי הוא כבר לא יהיה כאן, פתחתי את עיניי והוא לא היה, נאנחתי אנחת רווחה והסתובבתי, ואז הוא פשוט היה שם שוב מאחורי כמה סנטימטרים ממני, קפאתי במקומי לא יכולתי לזוז, בקושי נשמתי, זה היה הוא ללא ספק, פשוט עמד מולי אחרי כל השנים האלו, הוא הרים את ידו וליטף את פני ואז רכן לאבר אוזני הרגשתי את הפנים שלי אדומות וחמות, "התגעגעת אלי רובי?" הוא לחש, הרגשתי משהו קר בקולו בצורה שדיבר והביט בי, משהו לא היה בסדר, הוא התרחק ממני ושיחרר את ידו מפני, חייך חיוך קר ואפילו ראיתי משהו רשע בעיניו, "רובי!!!" זה היה קולה של נוי צועק לאברי, מצמצתי בעיניי כאילו מתעוררת משינה והוא כבר לא היה, וראיתי את נוי וגאי רצים אלי, נפלתי על בירכי ברגע שהגיעו אלי, פשוט בהיתי באופק לא הבנתי מה קרה כאן עכשיו, זה היה באמת הוא, זאת לא הייתה אשליה או חלום, אני באמת הרגשתי את ידו ונשימתו על אורפי, הוא באמת היה כאן חיי ונושם, גאי תפס את ידי והרים אותי על ידיו, הרגשתי איך הגוף שלי מתקרר והכל ניהיה שחור סביבי, "רובי את בסדר?!" נוי נישמע מודאגת כל כך, "זה היה הוא,… ראיתי אותו", "לוציפר?!, הוא היה כאן?!", גאי הרים את קולו, "ריק" אמרתי ונרדמתי.
התעוררתי בחדר שלי באחוזה, היה כבר חשוך מחוץ לחלון ורק מנורה על השידה הפיצה אור בחדר, נוי תפסה את ידי בשנייה שראתה אותי פוקחת את עיניי, לקח לי כמה רגעים להיזכר מה קרה, ובשנייה שהכל עלה לראשי בחזרה זלגו הדמעות מעיניי וקפצתי לאבר נוי, היא חיבקה אותי בחוזקה וניסתה להרגיע אותי אבל זה היה חסר טעם, כאב לי יותר מדי, האדם היחיד שאהבתי בחיי והיחיד שחשבתי שאהב אותי, כבר סבלתי את הכאב כשאיבדתי אותו ועכשיו אני חובה את הכל מחדש, אחרי כשעתיים של בכי נרגעתי קצת, כל העצב והכאב הפכו עכשיו לכעס ובילבול, איך הוא חיי?, ולמה לא חזר אלי כל הזמן הזה אם היה חיי, ולמה היה כל כך קר ומרוחק, משהו לא הסתדר, "רובי איך את מרגישה?", גאי נכנס לחדר עם מבט מודאג על פניו, "בסדר" עניתי ביובש, לא הרמטי את ראשי להביט בו, הרגשתי את המתח בחדר, הם רצו לדעת מה קרה, "רובי את רוצה…" התחילה נוי להגיד אבל עצרתי אותה, אני יודעת שאם יש אנשים שיוכלו לעזור לי לפתור את התעלומה הזו זה הם, "מאיפה להתחיל לדבר?", שניהם הופתעו שהחלטתי לשתף אותם אבל זרמו עם זה, "תתחילי מלמה עזבת את האחוזה" אמר גאי בקול שופט, "רציתי קצת להיות לבד, ולהרגיש קצת חופשיה. אני תקוע באחוזה הזאת כבר שבוע בלי שאני יוצאת ממנה חוץ מללימודים ורציתי קצת להשתחרר, אז יצאתי לטיול", ראיתי את הכעס במבטו של גאי, ואפילו גם קצת בנוי אבל המשכתי, "הגעתי לפרק הציבורי כמו שאתם כבר יודעים" אמרתי בהתחכמות ואפילו חייכתי קצת, "שם פגשתי את לוציפר ו…" שניהם עצרו אותי במבטים פעורי פה, "הוא עשה לך משהו?!… פגע בך?!…", הנהנתי בראשי וחיכיתי עד שיבינו שכדאי להם לשתוק כדי שאמשיך לדבר, "ישבנו ודיברנו קצת, אפילו נהנתי לדבר איתו הוא מצחיק", ראיתי את הגועל והכעס שבהם אבל המשכתי, "בכל מקרה הוא הלך לאחר כמה זמן, וכשאני התכוונתי לפנות וללכת בחזרה לכיוון האחוזה עברה בי תחושה שיש מישהו שצופה בי", הרגשתי את הדמעות שוב מתפסות בגרוני אבל עצרתי אותם ובקול קצת רועד המשכתי, "ראיתי מישהו… מישהו שחשבתי שמת… מישהו שהיה מאוד יקר לי במחצית מחיי… אני לא יודעת איך הוא חיי אבל יש בו גם משהו מוזר הוא ניראה קר ומרוחק יותר, הוא ניראה… רשעה… הוא הביט בי בענייו ולא הצלחתי להבין מהן שום רגש, משהו בו לא בסדר ואני חייבת להבין מה!".
שניהם פשוט ישבו והביטו בי, הם חשבו על כל מה שסיפרתי הרגע, הבנתי שגם הם מבולבלים מכל העניין, "רובי את צריכה להתחיל להיות רצינית בקשר לשליטה על הכוחות שלך, זה ניראה שיש לנו יותר אויבים משחשבנו",גאי היה רציני בצורה מפחידה, יכול להיות שריק באמת חזר מהמתים כדי לפגוע בי, כדי להיות האויב שלי, לא רציתי להאמין בזה, אבל זה כבר לא משנה במה אני רוצה או לא רוצה להאמין, כי זה אמיתי ואני חייבת להיות חזקה לזה, "אני צריכה עזרה", קמתי מהמיטה ורצתי לכיוון המסדרון והשארתי את גאי ונוי מבולבלים בחדרי, רצתי לאורך המסדרון עד שהגעתי לדלת חדרו שאדם, בלי לדפוק פתחתי אותה ונכנסתי, סגרתי אחרי את הדלת, "אדם!!!" צעקתי הכי חזק שיכולתי אבל הוא לא היה שם אבל יכולתי להרגיש אותו, "אדם אני יודעת שאתה כאן!, ניצחת בסדר, אתה מציק לי, ומקניט אותי כל הזמן, ואני יודעת שלא אכפת לך ממני ואולי אפילו שונא אותי, אבל אני צריכה את העזרה שלך אז אם תעזור לי, תעזור לי רק הפעם, אני מבטיחה שאני אעזוב את האחוזה ואת החיים שלכם לתמיד, ולא תזכור שהייתי קיימת בכלל… אני רק צריכה שתעזור לי ללמוד לשלוט בכוחות שלי, בבקשה", הרגשתי מיואשת פשוט עמדתי באמצע חדר ריק ודיברתי לעצמי, "בבקרשה אדם…" היאוש שלי התחיל להפוך לדמעות שהצטברו בעיניי אבל לא הסכמתי להן לזלוג, פתאום הרגשתי אותו קרוב, ההרגשה החמימה הזאת שלא הרגשתי מאז שנעלם ולא הסכים להופיע בפני, הסתובבתי וראיתי אותו סוף סוף עומד מולי, הוא הושיט את ידו לכיווני, הייתי בטוחה שיצחק עלי ויהיה שמח בניצחון שלו, עצמתי את עיניי חזק ככל שיכולתי, אבל פתאום הרגשתי את ידו אוחזת בי בחוזקה ומושכת אותי לעברו, כשפתחתי את עיניי הייתי בזרועותיו, "את באמת חושבת שאני רוצה שתעזבי?!", הוא לחש באוזני והרגשתי את הדם שעולה ללחיי, הוא הרפה ממני קצת כדי שיוכל להביט בפני, הוא היה קרוב, קרוב מדי, פני בערו, מבטו היה רך כל כך אבל גם נואש כאילו מפחד ממשהו, "ברור שאני אעזור לך, אבל גם לי יש תנאי", הנהנתי, "התנאי שלי הוא שאם אני אעזור לך את לא תעזבי את האחוזה, לעולם", אני לא בטוחה למה אבל כשאמר זאת הרגשתי שמחה כל כך שחייכתי חיוך קטן וביישן כהסכמה, הוא שיחרר אותי מאחיזתו, למרות שראיתי שלא רצה לעשות זאת, "אוקי בואי, יש לנו הרבה עבודה נסיכה".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך