אנשים מיוחדים פרק 15

31/12/2016 743 צפיות אין תגובות

אוף איזו טיפשה הייתי, על מה חשבתי אתמול, למה התקרבתי אליו ככה, אני הולכת מהר בלי לשים לב כל כך לאן אני הולכת, (צפצוף משאית), מישהו תופס בידי בחוזקה ומושך אותי לעברו במהרה ומציל אותי מפגיעת המשאית, אני עומדת בהלם מחובקת עם מישהו, "תודה אה…", אני מרימה את ראשי לראות את פני האיש שהציל אותי, שערו האפור והצהוב בעיניו מסגירים אותו, "לוציפר מה אתה עושה כאן?!…", ידו האחת מונחת על מותני והשנייה אוחזת בידי, "אני חושב שמגיע לי תודה קודם כל", "תודה… מה אתה עושה כאן?", הוא פרץ בצחוק ושיחרר אותי מאחיזתו, "את יודעת שאני לא חיי בגהינום נכון, אני נמצא כאן בעולם האנושי כבר תקופה לא קצרה", "אה… אוקי…", לרגע פשוט עמדנו שם מסתכלים אחד על השנייה, הוא ניראה בחור טוב בסך הכל, עינינו ניפגשו ולא ברור לי למה אבל עלה קצת סומק בפני, הוא חייך חיוך שונה מהרגיל, היה בוא משהו חם יותר אבל באותו זמן גם קצת עצוב ובודד, הוא הרים את ידו וליטף את ראשי, "תוריד את הידיים שלך לוציפר!", קולו הכועס של אדם, "תכנסי לרכב רובי!", הוא היה עצבני מדי לא הייתה לי כוונה להתווכח, הבטתי לעבר לוציפר לשלום, הוא חייך אלי ואז הרים את מבטו לאדם פניו החזירו את המבט הציני שתמיד יש לו, הלכתי לכיוון הרכב של אדם, בזמן שאני נכנסת אדם ניגש ללוציפר, "הזהרתי אותך להתרחק ממנה!", "אני לא מי שאתה צריך לדאוג מפניו כרגע, נכון אדם?", אדם נאנח בבוז נכנס לרכב וטרק את הדלת, במשך כמה דקות פשוט נסענו בשקט בלי לומר מילה, התחיל לרדת גשם והשמיים השחירו מעט, עצרנו ברמזור, הכביש היה כמעט ריק מרכבים, "למה ברחת ככה?", סוף סוף הוא דיבר, "אה… שמתי לב שאני מאחרת ללימודים ונזכרתי שאני רוצה לעשות משהו ליפני אז…", אמרתי מנסה לצחקק באותו הזמן, "למה היית איתו?!", קולו היה חד וכועס, "נתקלתי בלוציפר בטעות, הוא די הציל אותי כי כמעט נדרסתי ו…", צחקקתי כדי שזה לא ישמע נורא כל כך, " כמעט נדרסת?!", "לא שמתי לב לאן אני הולכת, הכל בסדר", האור התחלף לירוק אבל אדם לא המשיך לנסוע, הוא הסתובב לעברי ועיניו חדרו לשלי, "הכל לא בסדר אני הייתי צריך להיות שם כדי להציל אותך לא הוא!", קולו כבר לא היה כועס, הוא היה מתוסכל, ידו החלה ללטף את פני, פניו התקרבו לשלי אבל הוא לא הוריד את עיניו מעיני, נמאס לי שהוא משחק בי, הפנטי את מבטי ממנו והתרחקתי, "מספיק!", אמרתי והזזתי את ידו ממני, "מה אתה רוצה ממני, אתה נהנה לשחק בי?, פשוט תגיד לי מה אתה רוצה?!", (אחד הרכבים צפר לנו מאחורה), אדם החזיר את מבטו לכביש ונסע כמה מטרים כדי לעצור את הרכב בצד הכביש, "ככה את מרגישה?, שאני משחק בך?", אני לא מבינה מה הוא רוצה באמת, אני כל כך מבולבלת, "אין בעיה אם זה מה שאת מרגישה…", מה עובר עליו הוא דו קוטבי או משהו?!, הוא חייך לעברי חיוך זדוני והתקרב לעברי, הסיט את שערי והתחיל ללטף את צווארי עם שפתיו, "לא אכלתי כבר הרבה זמן כי הייתי עסוק באימונים שלך יותר מדי, אולי תחזירי לי טובה סוף סוף?", עורי בער מזמן שהוא מתחיל להעביר נשיקות קטנות סביב העורק בצווארי, נשימתי נהייתה מהירה וכבדה, אדם ערפד איך שחכתי מזה, כל עצב בגופי התחיל לרעוד מרוב תשוקה, הוא באמת ינשך אותי?!, "אדם תפסיק…", המילים יצאו מפי כמעט כמו גניחה וקולי רעד, ניסיתי לדחוף אותו ממני אבל גופי הרגיש חלש כל כך, כששמע את קולי הוא תפס את ידי שניסתה לדחוף אותו ממני ומשך אותי לעברו אפילו קרוב יותר, הוא החל ללקק את את צווארי וזה העביר זרם חזק יותר בכל גופי, הרגשתי שעוד רגע אני אתפוצץ, הניבים שלו התחילו כאילו להתגרות בי נוגסות בעדינות בעורי, "אדם…", פלטתי את שמו, ידי השנייה נגעה בחזה שלו ברגע שהעברתי אותה מעל ליבו משהו הבזיק בי, תמונות חולפות, ראיתי מקום מדהים ויפיפה, כל כך הרבה זיכרונות מתקופות שונות, ואז ראיתי אותה, את מליסה, היא קיימת בזיכרונו של אדם, היא הייתה כל כך קרובה ניראה היה שהיא קרובה מדי, זה ניראה כאילו היא אומדת לנשק אותו, ניתקתי את ידי ממנו וכאילו זינקתי לאחור, "מספיק!", צעקתי ואז הדף של כוח יצא ממני וגרם לאדם לעוף מהרכב , נשארתי יושבת ברכב מבולבלת ממה שהתרחש הרגע ובאותו גם מבולבלת מהזכרונות שראיתי, למה מליסה הייתה כל כך קרובה לאדם, התעוררתי מהמחשבות שלי ויצאתי מהרכב,הגוף שלי עדיין הרגיש רותח כל כך וכל סנטימטר בגופי רצה לקפוץ על אדם ולהדביק לו נשיקה מלעת תשוקה על כך שהיתגרה בי כך, אבל לא הצלחתי לשלוט בעצמי משהו בתמונות שראיתי גרם למשהו בי להתעורר וזה לא היה הזיכרון של מליסה, המקום שראיתי בהתחלה אני בטוחה שזה היה "גן העדן", משם הם הגיעו, לשם אני שייכת, הגשם סביבי קפה במקומו הטיפות פשוט ריחפו סביבי לא הצלחתי למקד את כוחותי, "אדם אני לא מצליחה…", אדם קם במהרה ורץ לעברי, ברק פגע סנטימטר ממנו, אני עשיתי את זה, "אל תתקרב !!", עצמתי את עיני וניסיתי להתרכז, לחצתי את ידי במקום שהתחבושת מהבוקר נמצאת, הכוויה עדיין כאבה, התמקדתי בכאב והצלחתי להרגע, הגשם הפסיק, הרמתי את מבטי לשמיים במחשבות ואז העברתי את מבטי לאדם, "אני לא יודעת מה העולם הזה מיעד לי אבל לא משנה מה אני זאת שתבחר את הדרך שלי לעשות מה שצריך, אף אחד לא יגיד לי באיזו דרך לבחור."


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך