בוקר של עולם חדש

מלי הדסון התעוררה מוקדם מאוד הבוקר. היא הופתעה מכך, מפני שנרדמה בשעה מאוחרת. היא שוחחה עם חברתה ברשת חברתית וקראה ספרים. החלום שחלמה היה מוזר; היא הייתה ביער בלילה, יושבת ליד מדורה וצחקה עם נערים שלא זיהתה, אך נדמה שהיו חבריה. מדיי פעם, כמה מהנערים הביטו סביב בחשש, כאילו מצפים להיות תחת מתקפה. רגע אחר כך, ישבה תחת עץ אלון במדשאה וקראה ספר הרפתקאות עב-כרס. הרוח נשבה ועלה אחד נשר על אפה. היא חייכה ונשפה על העלה, שהמשיך בדרכו על גבי הרוח.
בשלב זה התעוררה.
עיניה הירוקות הכהות, שנמהלו בכחול, כמו קרקעית האוקיינוס, נפקחו עייפות, אך הפכו שמחות, למראה השמש שעלתה לאט מן הים, בין כמה ספינות בנמל, שצפרו והובילו סחורות ונוסעים. השמש החלה להשתקף על גבי חלונות של מלון, שנמצא במורד הרחוב ואורה נכנס לחדרה של מלי דרך החלון וסנוור אותה מעט.
שיערה הבלונדיני המסולסל נח מפוזר על הכרית ואור השמש גרם לו לזהור, כמו מגדלור.
הכלב שלה מסוג בולדוג צרפתי, וינסטון, נח מכורבל בפינת החדר, יחד עם צעצוע לעיסה מרוטש.
היא התיישבה במיטה ומצעיה נחו פזורים על שטיח הפרווה האדום שלה.
גם האוזניות שלה נחו על השטיח. כנראה מפני שמלי נרדמה עם האוזניות אמש.
המחשב הנייד שלה ישב פתוח בין רגליה (הוא לא היה מחובר לחשמל. איך נשארה לו סוללה?), הלבושות במכנסי טרנינג אפורים, שהגיעו רק עד אמצע קרסוליה.
מלי התמתחה קלות והביטה בידיה החשופות, בעוד היא לבושה בגופייה חסרת שרוולים בצבע לבן. היא הביטה במחשב, שהיה פתוח בעמוד פייסבוק, בשיחה עם חברתה.
בחלונית אחרת היה פתוח עמוד של חנות הספרים האהובה עליה. זהו כנראה הזמן לציין, שמלי אוהבת ספרים. מאוד. הקיר מעל מיטתה מצופה בכתבות מודפסות על יציאתם של ספרים חדשים לאור.
מלי כיבתה את המחשב, הניחה אותו על השולחן בצדו השני של חדרה וסדרה את המצעים על מיטתה. גם את האוזניות הרימה והניחה על השולחן.
היא צעדה אל הארון שלה, לקחה מגבת ובגדים ונכנסה לחדר המקלחת, הצמוד אל חדרה. היא צחצחה את שיניה ושמה לב שמקפלי הסדין, נוצרה על מצחה צורה מעורפלת של להבה.
מלי שפשפה את מצחה בגב ידה. הסימן נמחה.
היא משכה בכתפיה, סגרה את דלת המקלחת, הסירה את בגדיה ונכנסה אל תוך המקלחת.
בזמן שהסירה את השמפו משערה, הדלת נפתחה בפראות ונטרקה.

מלי בהתה בדלת בבלבול, בעוד מים מלאים שמפו זורמים על מצחה ועל עיניה. "אוף!", אמרה מלי, סגרה את הברז, לקחה את המגבת וניקתה את עיניה. לאחר מכן, חזרה אל המקלחת, כדי להמשיך במלאכת הניקיון.
לאחר מספר דקות, סגרה את הברז, התנגבה והתלבשה בבגדיה; חולצת טריקו אפורה עם שרוולים קצרים, עם קרע קטן, באזור המותן השמאלית, שנגרם כתוצאה מנסיון שוד, שעברה לפני חצי שנה – השודד יצא במצב גרוע יותר, מכנסי ג'ינס קצרים, שהגיעו עד ברכיה, גרביים לבנות ונעלי סניקרס אדומות.
מלי סירקה את שיערה לשיער המסולסל הרגיל שלה, אך מלי היא לא אחת שהולכת לפי הזרם. בבית ספרה, כאשר כל הבנות באו בתסרוקת של איזו שחקנית מנופחת ומטופשת, מלי המשיכה לבוא בתסרוקות שהיא החליטה לעצמה.
היא חזרה לחדרה והתיישבה על מיטתה. היא נשכבה לאחור והביטה בתקרת החדר. היא נשמה בכבדות וחזה עלה וירד לאט. מלי תמיד אוהבת לנשום בכבדות לאחר מקלחת. זה גורם לה לחוש נינוחה ורגועה.
לפתע, קלטה מלי שאחיה, דן ונועם, אינם משתוללים, כמנהגם בקודש. למעשה, היה שקט מוחלט, שהופר רק בקול נשימותיה של מלי. היא יצאה מהחדר והלכה על קצות האצבעות לחדרם של הוריה, שנמצא בסוף המסדרון. מלי אחזה בידית ופתחה את הדלת. היא מצאה את מיטת הוריה מסודרת לחלוטין, כאילו לא ישנו בה.
היא ירדה אל המטבח, שם הכינה לעצמה ארוחת בוקר: דגני "צ'יריוס" בחלב ועוגית גרנולה טעימה, שהכינה אתמול, ביחד עם אמה.
היא אכלה, רחצה את הכלים והלכה לעבר הסלון. בדרכה לשם, הרכינה ראשה מעייפות קלה. כאשר הגיעה לסלון, הרימה מלי את ראשה ופלטה צעקה – הוריה ואחיה היו קפואים!
מלי נופפה מולם בידיה ועשתה פרצופים, מפני שחשבה שהם מהתלים בה, אך הם באמת היו קפואים.
לפתע, מצאה פתק מעור, שעליו כתוב: "לכי אל המחסן. קחי את השרשראות". מלי מיד הבינה במה מדובר.
היא הרימה את הפתק, הכניסה אותו לכיס הג'ינס שלה והחלה לפסוע במסדרון המוביל אל המחסן, בו נמצאו השרשראות. לאחר צעדים ספורים, החלה להרגיש שצעדיה הופכים כבדים יותר ודורשים יותר ממאמץ ממנה. היא המשיכה ללכת ונתמכה בקיר, בכדי להמשיך.
בהדרגה, היא החלה להתעייף ונפלה על הרצפה. הדלת הייתה ממש לפניה.
היא זחלה לאט וחששה שמא לא יוותר לה כוח ולא תספיק להגיע למחסן ולהציל את הוריה.
גם את אחיה, כנראה…
היא הגיעה לדלת, נעמדה בעזרת הקיר והשעינה את כל כובד משקלה על ידית הדלת.

הדלת נפתחה והיא נפלה דרכה, מעל ארבע מדרגות ונחתה על אריזת קרטון מרכז המחסן. היא נפלה על הבטן, כששתי ידיה פרושות לצד ראשה בצורת האות L, כאילו היא מראה שרירים.
היא איבדה את ההכרה. היא חלמה שוב את אותו חלום. הפעם, הגיעה תוספת קטנה ודי לא רצויה – אדם מבוגר, שעורו סגול ולגופו בגדי מלוכה שחורים ולראשו כתר עשוי זכוכית געשית, יושב על כס באמצע אולם רחב ידיים. מלי עמדה מול הכס שעליו ישב הגבר, שהביט קדימה, היישר אל תוך עיניה של מלי.
הוא חייך חיוך זדוני ואמר "בהצלחה שיהיה לך עם השלגונים האלו. מצפה לך עוד הפתעה".
היא קרסה על הרצפה. החדר הלך והחשיך.
אחר כך, היא התעוררה.
היא קמה לאט ותחושת הכובד שהייתה עליה מקודם התפוגגה כלא הייתה.
אז, מאחוריה, הדלת נטרקה.

*****

מלי נבהלה וכל חושיה נדרכו, בעוד הדלת נטרקה בקול קרקוש אדיר.
היא התיישבה על אריזת הקרטון המעוכה, הצמידה את ברכיה לחזה והחלה להתייפח.
מה אעשה עכשיו? חשבה.
לאחר מספר דקות, החליטה מלי לקחת את עצמה בידיים.
היא לא תישבר בגלל שהוריה קפאו או בגלל דלת טרוקה.
היא קמה על רגליה והחלה לחפש את הקופסה שבה נשמרו השרשראות וצברו אבק.
היא חיפשה וחיפשה בין הקופסאות הרבות, הגדולות והקטנות, שעמדו בכל רחבי המחסן, ערומות אחת על גבי השנייה.
אז היא מצאה את הקופסה המיוחלת, עומדת על קופסת הקרטון של התנור החדש שלהם, יחד עם עוד מספר קופסאות. הקופסה הייתה מעוטרת בשרטוטים וקשקושים, שהיו רבים כל כך, שמלי לא הבינה איך לא מצאה את הקופסה בתחילת חיפושיה.
היא עלתה במדרגות לעבר הדלת הטרוקה וניסתה לפתוח אותה. הדלת לא נפתחה.
מלי התיישבה על המדרגות ופתחה את הקופסה. היו שם כמה שרשראות חלודות ומאובקות.
כמו מתוך טראנס, היא בחרה שרשרת אחת, שצבעה אדום כדם (היא לא שמה לב לכך) וענדה אותה.
היא צעדה אחורה, רצה בכל הכוח לעבר הדלת והטיחה את עצמה בה.
הדלת נפתחה בחבטה והיא המשיכה לרוץ עד הקיר במסדרון. היא נחבטה בקיר ונחבלה בכתפה השמאלית. היא נפלה על הרצפה ויללה בכאב.
לפתע ראתה מלי בקצה המסדרון צללים משונים. לאחד היו שלושה ראשים ויד אחת.
הצללים לחששו והתפוגגו.
מלי מיד קמה על רגליה ורצה לעבר הסלון. בני משפחתה עדיין היו קפואים.
היא הניחה שרשרת על כל אחד מהם ומיד הם החלו להפשיר.
"יש!", אמר אביה, בן.
"אוף!", אמרה אמה, גלי, שרקעה ברגלה בכעס.
בן בדיוק ניצח במשחק ששיחקו.
דן ונועם התרוצצו סביב השולחן בפראות.
הוריה של מלי שמו לב שהם עונדים שרשראות והביטו בהבעת ספק הפתעה ספק חשש במלי.
הם צעדו לעברה.
"מאיפה השרשראות, מלי?", שאלו הוריה בתיאום מושלם.
"מהמחסן", ענתה, "הייתם קפואים ומצאתי פתק על השולחן שהנחה אותי למחסן".
"קפואים?!", שאלו הוריה.
"כן", אישרה מלי.
הם פנו אל המחסן, בעוד דן ונועם מאחוריהם.
לפתע, האדמה רעדה.
הבית התחיל להתרומם באוויר, מנותק מן הקרקע.
כולם איבדו את שיווי משקלם ונפלו בערימה אחד על השני.
נועם נפל לתוך המחסן. הבית הפסיק לרעוד וכולם קמו. הוא יצא מהמחסן,כושל כשלראשו פח מפלסטיק וסחבה.
החלון, שהיה קרוב אליהם, נסדק ונשבר.
לפתע, ראתה מלי שלגיון שלם של מפלצות וצללים צועד לאורך הרחוב.
הלב שלה פעם כמו מטורף. היא חשבה שמפלצות לא קיימות באמת ושאלה רק יצירי דמיון, שהורים ממציאים כדי לחנך את ילדיהם.
מראה הרחוב סיפר סיפור אחר.
זאת כנראה ההפתעה שהאיש ההוא דיבר עליה, חשבה.
לפתע, ראתה מלי נער בערך בגילה, אולי שנה-שנתיים יותר, רץ על גגות הבניינים וזורק אבנים בדיוק מבהיל על ראשי המפלצות. שיערו השחור והפרוע של הבחור התנופף מעט לאחור, בגלל הרוח. הסוויטשירט הכחול שלבש הנער, היה קרוע בגבו ובידיו. גם הג'ינס שלבש נראה כאילו עבר כמה מדורי גיהינום. לעומת זאת, חולצת המלון האפורה שלבש תחת העליונית, נשארה שלמה.
הוא צעק דברים לעבר המפלצות. דברים שאבדו ברוח.
מלי חשבה שהבחור יכול להמשיך כך לנצח, אך פתאום ראתה שהוא נפל על יריעת מתכת, ששימשה גג חיצוני לגלידרייה. הוא נפל על שלוש מפלצות ובכך הרג אותן.
היא לא הבינה למה נפל, עד שראתה, באופן בלתי אפשרי פיזית, משום שהייתה רחוקה מדיי, חץ שחור נעוץ בצד ירכו הימנית.
הוא איבד את ההכרה ורוב המפלצות הסמוכות הסבו תשומת לבן אליו.
מלי ידעה שהיא חייבת לפעול במהירות, אחרת לא יישאר כלום מהנער, מלבד כמה חתיכות של בד ועצמות.
היא נכנסה למחסן, לקחה גרזן ויצאה למסדרון.
היא הלכה אחורה וקפצה מהחלון היישר לתוך צמרת עץ אלון. היא עיקמה ואולי אף נקעה את רגלה בנחיתת הפעלול המטורף הזה, אך האדרנלין שזרם בה והצורך להגן על הבחור גרמו למלי להתעלם מהכאב הפועם ברגלה.
היא ירדה מן העץ והחלה לקטול מפלצות על ימין ועל שמאל, עד שהגיעה אל העלם הצעיר.
היא הוציאה את החץ מירכו, טמנה אותו בכיסה והתחילה לשאת אותו על גבה למקום מבטחים.
"מלי!", צעקו הוריה מהמסדרון של הבית, שהגיע לגובה של עשרה מטרים באוויר. "מה את עושה?".
"מצילה אותו! אני לא הולכת להשאיר אותו פה! המפלצות יעשו ממנו סטייק!", צעקה מלי.
הוריה לא ענו. אולי לא שמעו אותה. הם רק הביטו בביתם בהבעת ספק חשש ספק גאווה, בעוד מלי סחבה אותו לסמטה צדדית.
היא הניחה אותו לצד הקיר, ליד פח אשפה ומספר חתולי רחוב, שניסו לדלות מזון.
כעת, כשבחנה אותו מקרוב, שמה לב שידו השמאלית עשויה מתכת. היא נראתה כמו פרוטזה בסגנון סטימפאנק.
הנער חזר להכרה ומולו עמדה מלי, שהביטה בו במין יראת כבוד ושעשוע בו-זמנית.
"נעים מאוד. אני ג'ייקוב וולש. את מלי הדסון, נכון?" שאל.
"כן, אבל איך-"
"זה לא משנה. אנחנו צריכים לזוז. עכשיו." אמר בטון תקיף.
איש שיחה מלבב למדיי, חשבה מלי, בזמן שהקימה את בן הלוויה שלה.
לפתע, שמעו השניים לחשוש כועס מלמעלה. הם הביטו מעלה וראו מפלצת שחורה כמו זפת, שעירה עד כדי כך שנראתה כמו גוש של צמר פלדה, אוחזת בחרב שחורה ומתכוננת לזנק על טרפה. מה שלחששה כנראה לא היה ברכה או משהו כזה. למלי זה נשמע כמו קללה. מהסוג הגס.
המפלצת קפצה למטה ושני הנערים התגלגלו לצדדים מנוגדים ואחזו בדברים הכי קרובים אליהם. ג'ייקוב תפס מכסה של פח ומלי תפסה חוט תיל. ג'ייקוב חבט בראש המפלצת עם המכסה, כמו קפטן אמריקה ומלי קשרה את המפלצת עם חוט התיל.
היא כיוונה את הגרזן לעבר צוואר המפלצת, התקרבה לאט ולקחה את החרב ואת הנדן.
היא קשרה את חגורת הנדן סביב מותניה ואת הנדן סידרה, כך שתוכל לשלוף את החרב עם יד שמאל.
"מה את רוצה?", שאלה מלי בקול כועס ומאיים.
המפלצת לחששה בקול כועס. למלי זה נשמע כמו "לכו לעזאזל".
מה חשבתי? אם היא הייתה יכולה לדבר בשפה שלנו, היא הייתה עושה את זה.
היא הבינה שלא יוכל להוציא מידע מהמפלצת ותקעה את הגרזן בצוואר המפלצת.
זה לא הרגיש לה נכון. אמנם המפלצת ניסתה להרוג אותם, אבל חוץ מנסיון השוד, מלי לא פגעה באף אחד מעולם. אלא אם זה ממש ממש הגיע לו.
דם שחור נטף מצוואר המפלצת. ראשה נשמט. מלי הוציאה את הגרזן מצוואר המפלצת.
"חתיכת 'שיחה ידידותית' ", אמר ג'ייקוב.
היא וג'ייקוב חמקו באטיות וחשאיות בין סמטאות. רק עכשיו, קלטה מלי שהעיר שוממת, חוץ מצבא המפלצות ובני משפחתה, כנראה לתושבים האחרים היה מספיק שכל לקחת את הרגליים ולהסתלק. בנוסף, היא שמה לב שהם מתקרבים לים סוף. לא הייתה שום סיבה ממשית לכך, אבל ג'ייקוב נראה בטוח ביעדו, אז מלי עקבה אחריו.
לשבריר שנייה, היא חשבה שיכול להיות שג'ייקוב הזה לא רוצה בטובתה. אולי הכל מתיחה וצופות בה כרגע מצלמות נסתרות וקהל של אנשים, שמתגלגלים מצחוק, למראה הנערה המבולבלת.
אולי ג'ייקוב עושה דברו של האיש שראתה בחלומה.
אך לעת עתה לא היה דבר שיכלה לעשות. ג'ייקוב היה הבחירה העדיפה, במקום להסתכן וללכת לכיוון המפלצות והצללים הארורים האלה.
היא נעצרה על החול והביטה לאחור. ביתה עדיין המשיך להגביה עוף ונישא גבוה מעל כל הבניינים.
דמעות עלו בעיניה של מלי. ג'ייקוב נעצר, הביט לאחור וראה אותה מסתכלת על העיר, שלפני שעה, לא היה בה חדש תחת השמש, אבל עכשיו…
הוא הניח יד על כתפה. "אני בטוח שהם יהיו בסדר", אמר. מלי החלה להתייפח. מיד נזפה בעצמה.
תתרכזי, מלי. את יודעת לבחור לעצמך זמן לבכות!
היא הפסיקה לבכות וניגבה את עיניה בגב ידה.
שני הנערים המשיכו ללכת לאורך קו החוף, בעוד ג'ייקוב מחפש משהו על פני המים, כמו איבד משהו.
לפתע, נשמע צעקה כעוסה ממקור לא אנושי.
מלי הביטה לאחור. קבוצה גדולה של מפלצות רצה לעברם במהירות, בנשקים שלופים.
לפתע, נפער שער מסתובב על פני המים.
קול עמוק צעק "בואו איתי אם אתם רוצים לחיות! מהר!"
שני הנערים קפצו לתוך השער, מבלי לדעת שיחזרו לעיר רק בעוד זמן רב מאוד.