בין שמיים וארץ- פרק 8 "פצצה מתקתקת"

עיני נפערו בהפתעה. "אבל יש לך זכרונות, סיפרת לי בעצמך כשעוד היינו בבית היתומים."
"זכרונות שגויים. משהו קרה במוח שלי, באזור של הזיכרון כשעוד הייתי תינוק. הוא נחסם. ועכשיו, בנפילה לכאן, הכל חזר אלי," הסביר.
"אז מה קרה לזה שננטשת כשהיית בן ארבע כמוני?"
"שקר, הכל שקר. אלו זכרונות שהושתלו במוחי בדרך שאני עדיין לא מצליח להבין."
אחרי כמה שניות של שתיקה מעיקה, העזתי לשאול את מה שהכי פחדתי ממנו: "מה הזכרונות החדשים שלך?"
הוא נאנח והשפיל את מבטו. "את לא רוצה לדעת."
"אני כן. אני משתגעת מחוסר הידיעה הזה! אם תספר לי, לפחות אבן אחת תרד." דחקתי בו.
"כן, אחת תרד וחמש ייצברו…" מלמל.
"לא אכפת לי כמה קשה זה, אני רוצה לדעת! אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת שבסוף תספר לי, עדיף לך להיכנע כבר עכשיו ולחסוך מעצמך את הויכוח חסר הפשר הזה."
שתיקה.
"דן. אני מבטיחה לך, לא משנה מי אתה באמת, אנחנו עדיין נהייה החברים הכי טובים. עד המוות."
"גם אם המוות אורב מעבר לפינה?" שאל באומללות.
"כן," השבתי לו אוטומטית. למרות שלא הבנתי את שאלתו.
"בסדר. אבל את חייבת להבטיח לי שאת שומרת את זה בסוד עד שאין עוד ברירה אחרת."
"מבטיחה." הנחתי את כף ידי על ליבי לאות הבטחה.
הוא הנהן. "אז ככה. בדיוק כמוך, גם אני איני נולדתי בכדור הארץ. בניגוד אליך, אני נולדתי כאן, באריסטאה.
"בדיוק כמוך, גם הורי הם משני היסודות המנוגדים. בניגוד אליך, אני לא נולדתי מרצונם החופשי." בכל מילה שהוציא מפיו, קולו רעד יותר ויותר.
"בדיוק כמוך, גם אותי העביר שער אל כדור הארץ. בניגוד אליך, השער שלי לא נפתח מעצמו, פתחו אותו בכוח.
בדיוק כמוך, גם עלי קיימת נבואה עתיקת יומין. בניגוד אליך, על שלי אני היחיד שיודע." דמעה עכורה מלכלוך זלגה מעינו והתנפצה על רצפת המתכת של התא.
"דן- " ניסיתי לנחם אותו, אך הוא המשיך, "בדיוק כמוך, גם לי יש עולם להציל. בניגוד אליך, אני לא אחיה מספיק זמן בכדי לעשות את זה. אני פצצה מתקתקת, ג'יין. וה- 'מנגנון' שלי מכוון לעוד חצי שנה בדיוק, יום הולדתי החמישה עשר. אני עומד להרוס את הכל, ג'יין. אני עומד להפיל את כולכם!" הוא צרח. צרחה של כאב, מהפצעים בגופו. צרחה של כעס, על מה שעוללו לו. ובעיקר, צרחה של פחד, פחד מהלא-נודע, מהדבר העומד לקרות מחר, וביום שאחריו, ובכל יום ויום בחצי השנה עד יום הולדתו. יום הולדתינו.
"אני מבינה."
הוא בהה בי בעיניים ריקות. "איך את מבינה? מה לכל הרוחות ממה שאמרתי כרגע גרם לך להבין משהו?"
"תראה. כמו שאמרת, יש הרבה מאוד דמיון בשני המקרים שלנו. בקשר לדבר האחרון שאמרת, נולדנו באותה השנה, אותו יום, אותה שעה ואותה שניה. אני יוצאת מנקודת הנחה שזה אומר שגם לי יש רק עוד חצי שנה לחיות." בחרתי את מלותי בקפידה, משתדלת להישמע כמה שיותר הגיונית.
"בלתי אפשרי. הנבואה שלי מתייחסת רק אלי."
"למה אתה חייב להיות כל כך אנוכי כל הזמן?!" צרחתי עליו, רציתי פשוט לשבור את דלת התא ההוא ולחנוק אותו, הוא הרתיח אותי. "אתה כל הזמן מאשים את עצמך בדברים שלא קשורים אליך ומנסה לעשות הכל לבד, אתה מנסה להגן על החברים שלך במוות. אתה כל כך דומה לי שזה מפחיד."
"עדיין לא הבנת את זה?" שאל, קולו רעד והוא נשמע כאילו הוא עוצר את עצמו מלצחוק, בקושי.
"לא הבנתי מה?"
"אנחנו נשמות תאומות, הגורל שלנו זהה. יש בנינו קשר על חושי, אם אחד מאיתנו מת, גם השני ימות. אני יכול לקרוא אותך, אבל את עדיין לא מרגישה קרובה אלי מספיק כדי להצליח לקרוא אותי." פרץ צחוק קטן נפלט מפיו ואחריו שיעול ויריקת דם. "אני קרוב מאוד למוות עכשיו, את לא מרגישה את זה. כרגע החיבור בנינו הוא חד צדדי, כך שאם אני אמות, את עדיין תישארי בחיים."
"איך אתה יודע שהחיבור כרגע הוא חד צדדי?" שאלתי, מנסה לרדת לסוף מחשבתו.
"כי אני יודע, פשוט יודע."
ברגע ההוא הבנתי שאני מפספת משהו. היה זה בלתי אפשרי שהוא ידע כל כך הרבה ואני לא ידעתי אפילו חצי. "דן, מה אתה מסתיר ממני?"
"נשארת תמימה כמו שהיית לפני שבע שנים. כבר אמרתי לך את זה פעם אחת, אבל לא ייחסת לזה חשיבות. אולי עוד היית קטנה מכדי להבין." הוא נאנח בשקט, מתוסכל מהבורות שלי.
"מה אמרת?"
"אני לא בטוח, אולי את עדיין לא מספיק בוגרת להבין." זלזול נשמע בקולו. "אבל אם את בטוחה, אני יכול לספר."
"תפסיק כבר לומר דברים בעקיפין! אני כבר לא כמו שהייתי לפני שבע שנים ואתה יודע את זה. תפסיק לזלזל בי על חוסר ידע ותגיד את זה כבר!"
הוא נאנח והשתרע על רצפת התא. "אני אוהב אותך ג'יין, וזה שעדיין לא שמת לב לזה לא מפתיע אותי בכלל."