בית ספר לערפדים פרק 9

התארגנתי לנשף עכשיו וכמובן שעלו לי הזיכרונות איתך.
ושוב אני יעצום את העיניים והפלשבק יתחיל.
עמדתי שם במרפסת מחכה לך עם השמלה התכלת שהבאת לי, שיער חלק, התאפרתי- פחדתי שהתאפרתי מוגזם מידי אבל כמובן שבשבילך זה היה מושלם.
ראיתי את האורות מרחוק מטושטשים אבל צבעוניים.
ואז הייתה דפיקה בדלת באותו רגע העזתי לצאת מהחדר מקווה לא לשמוע הערות מסביב אבל קיבלתי מאמא פרצוף מחייך. פתחתי את הדלת ועמדת שם בפנים מוקסמות הייתה לבוש שחורים הבולט מבניהם היה מעיל שחור וארוך עד הברכיים.
העיניים הזהובות שלך בלטו עכשיו ונראה ששמת שחור סביב כול העיניים.
היה לך כפפות אבל האצבעות יצאו משם, שזה התאים בצורה מושלמת לבגדים ולמעיל.
לקחת נשימה ונכנסת לבית מסרת שלום לאמא שלי שהנהנה עליך. היא אף פעם לא אהבה איך שאתה נראה.
אני מבינה למה..הייתה שונה, היא לא אהבה אנשים שונים אנשים בולטים עם השיער העווה שלך והפסים הלבנים וכמובן הפס הסגול שבא מהעורף שלך. אבל בשבילי הייתה מושלם.
לקחתי את התיק ונפרדתי מאמא שלי יצאנו מהבית ולקחנו כמה צעדים להתרחק.
"ואוו את נראת כמו נסיכה" אמרת והעיניים שלך נצצו. "רק…עוד דבר אחד" אמרת והושטתה לי מסיכה בצבע השמלה.
הנדתי את הראשון וגיחכתי. "זה הכרחי?"
"זה נשף מסכות..אני חושב שכן" אמרת בחיוך ושמת עלי את המסכה בעיניים. "עכשיו את נראה כמו פייה" אמרת בחיוך, שמת לעצמך את המסכה.
"חסר לך גלימה ואתה בדיוק כמו זורו" אמרתי בחיוך וגיחת. "יש לך מכונית?" שאלתי מופתעת.
"יש לי כנפיים ואת מופתעת מזה שיש לי מכונית?"
"טוב..כן..עורבים יודעים לנהוג?" שלאתי ונכנסתי בכוח כי פתח לי את הדלת למושב.
התיישבת מהר במושב הנהג ונאנחת. "יותר טוב מבני אדם" אמרת והטענת את המכונית.
אחרי כמה דקות הגענו לבית ספר. נהגת סביר, אבל לא אמרתי לך מילה על זה.
אני יוצאת איתך, ואנחנו ומתקדמים לכיוון האורות לכיוון המסיבה שאנחנו רואים.
נתתי בך מבט ונראת מוטרד היססתי ושאלתי. "קרה משהו?"
הפנים שלך התבהרו שנזכרת שאני לידך והנדת את הראש ללא בחיוך נקי.
התקדמנו בשקט ונכנסנו לאולם, חטפנו כמה מבטים מאחרים. ניסו לזהות אם מכירים אותך.
שם הכרת את מייקל. יישאר שנכנסנו היא באה אלי בריצה.
לבושה שמלה סגולה, נראת חופשית לזוז יותר ממני.
"אן…" היא אמרה וחיבקה אותי. "את נראת מדהים" היא אמרה וזרחה מאושר.
"תודה" אמרתי בשקט והסתובבתי אליך. "תכירי…זה דיימון" אמרתי בשקט ובהיסוס.
היא התבונה בך רגע ונתנה חיוך. "נעים מאוד" היא אמרה בפנים חביבות.
"נעים" אמרת והנהנת קצת אם הראש. היא נתנה בי מבט והלכה.
"תהינו" היא אמרה שהתרחקה.
"את יכול להיות קצת פחות מפחיד" אמרתי וחיכיתי.
"אני יכול…אבל זה יהיה פחות מעניין" אמרת והתחלת לרקוד איתי.
אחרי שני ריקודים מביכים ודיבורים בין לבין שאני אפילו זוכרת אותם יצאנו מהנשף והתקדמנו לכיוון הגשר מעל האגם. "משעמם לך כאן?" שאלתי נבוכה.
"אף פעם לא משעמם לי איתך.." אמרת בקול שקט.
באותו רגע היה תמונה מהסרטים משב רוח קל עבר והייתה לי צמרמורת מקור הרגשת את זה כי הייתה קרוב אלי הורדת את המעיל שלך ושמת אותו עלי. הסמקתי בשקט אם מבט מושפל ולא הגבתי.
אפילו תודה לא אמרתי אבל שמעתי את הגיחוך שלך מהתגובה שלי.
"איך זה להיות עורב?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה. הרמתי אליך מבט וראיתי אותך מסתכל אל האופק השחור.
"תלוי מתי" אמרת בקול שקט בלי להסתכל עלי.
"תפרט לי?" שאלתי בהיסוס.
"האמ… יש רגעים שזה..ההרגשה..היא פשוט מדהימה ההרגשה הזאת לעוף שאתה בשמים ואף אחד לא יכול למצוא אותך להיות במקומות גבוהים ולראות את כול העיר מלמעלה…זה הדבר שאני הכי אוהב בלהיות עורב"
השתתקת, וגם אני חיכיתי להמשך שיבוא ממך..לא בכוח. "ולפעמיים לפחות איפה שאני גר זה מסבך את החיים מאוד..המלחמות בין המשפחה לשבט או לשבטים אחרים" אמרת ונראת מיואש.
עברתי נושא לא רציתי להכביד עליך. "איך נהייתה עורב?" שאלתי וגיחת.
"נולדתי ככה בדיוק כמוך…" אמרת בחיוך והסתכלת עלי מהצד. "אני לא צריך שמשהו ינשך אותי כדי להפוך להיות עורב" אמרת בחיוך משועשע. השפלתי מבט והרגשתי מטומטמת. "למרות ש…המיתוסים שלנו מספרים שאנשי העורב התחיל מכישוף" אמרת והשתתקת. "כישוף שחור שמכשף עשה…כישף כמה עורבים למתרה בשביל להפוך אותם לבני אדם והכישוף הצליח חלקית. הם נשארו עורבים אבל הפכו לבני אדם שרצו…זה סיפור ארוך יותר ומסובך יותר אבל זה בעיקרון זה העלילה של המיתוס"
"וזה נכון?"
השפלת מבט. "זה כמו הדת אצלכם..את לא יכולה להגיד בברור שאלוהים קיים אצל היהודים או ישו אצל הנוצרים"
אמרת והשתתקת. "את מאמינה לפי מה שלימדו אותך להאמין"
"ובמה לימדו אותך להאמין?"
"להיות מסור למשפחה ולהילחם בשבילה עד המוות" אמרת בקול קר. הרגשתי שקרה משו אם השפחה לא ידעתי אם כדי לשאול. הפנת אלי מבט מהשתיקה שלי. "הבהלתי אותך?" שאלת בדאגה.
"לא..בכלל לא..אני פשוט…מהססת לשאול אותך מה קרה אם המשפחה שלך היום או לא?" אמרתי והשפלתי מבט. נעצרת מתחת לגשר ונשענת על הקיר. "עזבי את המשפחה שלי, הלילה זה רק שנינו" אמרת בחיוך ודחפת אותי אליך חיבקת אותי חזק, כאילו שמרת שאני לא אברח.
הרפת קצת מהחיבוק והסתכלת עלי.
"יש לכם כוחות מיוחדים?" שאלתי בחיוך.
"אמ…אנחנו עפים את יודעת ו..רעייה טובה בלילה שמיעה חדה כול תכונה שיש לעורבים"
"תספר לי מתישהו מה קרה עם המשפחה שלך?" שאלתי בהיסוס.
נתת חיוך והתקרבת אלי יותר כול פעם קצת. "את שואלת יותר מידי שאלות" אמרת שהרגשתי כבר את הנשימות שלך בשפתיים שלי.

השעה המאוחרת חייבה אותי להפסיק לכתוב.
הייתי חייבת להתחיל להתארגן לנשף שמייקל חייבה אותי ללכת עליו.
עשיתי מקלחת קצרה והתחלתי לחפש שמלה בארון שלי.
מצאתי רק שני שמלות. השמלה שדיימון הביא לי ושמלה שחורה שהייתי איתה בחתונה של דודה שלי לפני חצי שנה. אני בספק אם היא עולה עלי אבל ניסיתי.
השמלה ישבה דווקא טוב יחסית לגוף העקום שלי. התאפרתי קצת לא משהו בולט ולא יצאתי מהחדר. זה מה שחסר לי שהמשפחה תראה אותי ככה.
חיכיתי למייקל מקווה שהיא תסכים שנצא דרך החלון.
לא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן מייקל נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
"ואו..אני מרגישה מכוערת לידך" היא אמרה בשקט ובחיוך.
"תסתכלי שוב במראה תראי מי מכוערת" אמרתי בחצי חיוך. היא לבשה שמלה צהובה עדינה גולשת עד לברכיים. היא תמיד אהבה את הצבעיים הבולטים האלה מאז ומתמיד. "אין לך בן זוג?" שאלתי בשקט.
"יש לי…את" היא אמרה גאה. גיחתי.
"אף אחד לא הזמין אותך?" שאלתי חצי מופתעת.
"הזמינו אבל רציתי ללכת איתך"
"לא היית צריכה מייקל..אני בכלל לא תכננתי לבוא"
"ידעתי שאשכנע אתך." אמרת כדרך אגב."חוץ מזה לא הבנים המעניינים" אמרה והשפילה מבט לצד.
"איזה בנים מעניינים בשבילך?" שלאתי מנסה למשוך את הזמן להגיע לנשף כמה שיותר מאוחר.
"האמת.." היא התחילה להגיד והשפילה מבט במבוכה. "רציתי שקאין יזמין אותי" היא אמרה והתאבנתי במקום נזכרתי שמאז אותו יום שגיליתי לא דיברנו לא ראינו אחד את השני.
זה היה נראה כול כך רחוק מכאן. יותר רחוק מהזיכרונות שלי אם דיימון. "יצאה לך לדבר איתו בכלל פעם?" שלאתי אחרי שיצאתי קצת מעצמי.
"מדי פעם" היא אמרה בקול שקט. "הוא לא הזמין אף אחת..אני לא יודעת אם הוא בא בכלל"
"מה אם גאייה? היא באה?"
"כן..קבענו להיפגש ב 9 וחצי ואם לא נצא עכשיו אנחנו נאחר והיא תתעצבן"
"אמ..בא לך לצאת דרך החלון?" שאלתי כדרך אגב.
"ולפספס את התגובות של המשפחה שלך עליך? בחיים לא!" היא אמרה בחיוך גאה ופתחה את הדלת. גלגלתי עיניים.
"אני עושה בשבילך יותר מידי" מלמלתי לידה כדי שתשמע והיא לא הגיבה.
קיבלתי כמה הערות בבית, אבל זה עבר בשלום.
יצאתי מהמכונית אחרי מייקל, היה נראה שהשתמשו באותם קישוטים משנה שעברה רק שמו את זה במקומות שונים וצורות שונות.
נכנסנו לאולם וגם הוא לא היה נראה שונה כול כך משנה שעברה.
לא הייתה לי מסכה, שחכתי מזה לגמרי. רוב הילדים היו אם מסכות, גם מייקל.
לא רקדתי בכלל, אדם וגל הזמינו אותי וסירבתי בחיוך.
רוב הערב היו שירים שקטים, רוב הערב הייתי בצד ליד שולחן המשקאות.
לאט-לאט השירים נהיו בקצב מהיר יותר. מייקל תפסה אותי ומשכה אותי אליה.
"בואי" היא אמרה ומשחה אותי אחריה לאמצע הרחבה.
"אני לא רוקדת מייקל" אמרתי בקול חזק כדי שתשמע אותי.
"תנסי, קצת לפחות" היא אמרה כמעט התחננה.
הנדתי את הראש. "אני מצטערת" אמרתי בחצי חיוך.
"את תראי שזה משחרר, פשוט…זרמי אם המוזיקה" היא אמרה וניסתה להרקיד אותי אם הידיים.
לקחתי צעד אחורה מהר והשתחררתי מהידיים שלה.
הסתכלתי סביב איך כולם רוקדים ונהנים, ואני מייקל עומדות באמצע בלי לזוז.
המבט שלי נתפס בחלון הגבוה שעמד שם עורב שחור וגדול. עבר בי רעד אבל חייכתי.
"אני כבר חוזרת" אמרתי למייקל מהר ויצאתי מהאולם.
"אן!" שמעתי את מייקל קוראת אחרי ויוצאת. "לאן את הולכת?" היא שאלה בקול נוקשה.
"אני צריכה לבדוק משהו אוקי?" אמרתי וראיתי מאחורי הגב שלה את העורב עף לתוך היער.
הסתובבתי והתקדמתי בצעדים מהירים ליער. "זה שוב דיימון?" היא שאלה בקול גבוה וכעוס.
הסתובבתי לא מבינה. "לא, זה לא קשור אליו" חלקית.
"אני לא מאמינה לך" היא אמרה בקול אטום והתקרבה. "תפסיקי אם זה אן! הוא לא יחזור!" אמרה חצי צעקה.
"אני יודעת" אמרתי ממשיכה אם הקול השקט.
"אז למה את ככה? תסבירי לי!" נאנחתי. "עברה כמעט חצי שנה אן, ואת לא מראה סימני התאוששות, לא נראה שאת רוצה בכלל"
"אני לא, אמרתי לך שאני לא רוצה"
"את יודעת, זה מתחיל להימאס עלי!"
"אני לא מבקשת ממך כלום" אמרתי והרמתי קצת את הקול.
"את יודעת, זה דיי קשה להיות שם בשבילך תמיד, להקשיב לדברים שאת לא מספרת, ולעודד בלי לדעת לאיזה כיוון, אם זה לכיוון הנכון או לא, ואת לא עוזרת לי לעזור לך!" השתתקתי. "את יודעת, גם לי יש בעיות, גם לאחרים יש, גם אחרים עברו דברים שאת עברת ואפילו יותר גרוע, כנראה תכעסי עלי על מה שאני עומדת להגיד לך, אבל זה רק כי אני דואגת לך, ו..כן זה מתחיל לעצבן אותי קצת, שאחרי חצי שנה את פשוט אותו דבר!" ראיתי מאחורי הכתף של מייקל את העורב עומד על עץ ומסתכל עלי.
"אני מצטערת, אני פושט, חייבת לדעת מה קרה לדיימון" אמרתי בקול רועד.
היא צחקקה והנידה את הראש. "וזה חייב להיות עכשיו?"
השפלתי מבט. "יש דברים שזה קורה לי ברגע ויש רק הזדמנות אחת" אני אומרת בקול שקט.
היא נאנחה. "אני לא יודעת כבר מה להגיד לך מה לעשות" היא השתתקה.
"אני מצטערת" אמרתי ועקפתי אותה מהצד.
"אם אני אתן לך אולטימאטום זה יעזור?" היא שאלה מאחורי ונעצרתי.
"למה את מתכוונת?" אני שואלת בחשש.
"זה או אני או דיימון…אם את הולכת עכשיו לאן שזה לא יהיה את בחרת להישאר תקועה בעבר ולהמשיך לחפש מה קרה לדיימון ולחזור בלי תשובות ולהמשיך להיות אומללה עד שמישהו אחר יבוא ויצליח לפקוח את העיניים שלך, או, לבוא איתי חזרה לנשף ופשוט להמשיך הלאה, כמו כול אחד אחר" היא אמרה בשקט ובקול נוקשה. "בחירה שלך" אמרה בשקט.
שנינו נעמדנו שם לכמה שניות. נתתי מבט לאחור וראיתי את העורב מסתכל עלי ונראה שכאילו נתן לי סימן אם הראש לבוא. לא ידעתי מה לעשות ללכת אחורה או להתקדם קדימה.
הראש כרגע לא עזר, הייתי תקועה בהווה במה לעשות והלב, גם לא נתן תשובה.
רגל אחת שלי הייתה קדימה רגל אחת אחורה. נשארתי במקום לא יודעת מה לעשות.
נשמתי עמוק. "אני מצטערת" אמרתי בקול שקט ולקחתי צעד אחורה. "זה יכולה להיות ההזדמנות היחידה שלי" אמרתי בשקט.
מייקל הסיתה ממני מבט וירד לה דמעות. "ביי אן" היא אמרה והסתובבה.
"מייקל" אמרתי כאילו אני מתחננת.
היא חצי הסתובבה אלי. "את עוד יכולה להתחרט כול עוד את עומדת שם, נתתי לך אולטימאטום, בחירה שלך, היא אמרה והסתכלה עלי מהצד. נתתי מבט לאחור רואה את העורב מניד את הראש ועף לתוך היער.
"תסלחי לי" אמרתי בשקט ורצתי לתוך היער אחרי העורב בלי להסתכל לאחור.


תגובות (2)

אהההההההההההההאהאהאהאהאהאה תמשייייכייי!!!

20/03/2013 05:59

ח_ח תודה אני ממשיכה עכשיו אני עוד מאט גומרת את הפרק החדש XD

20/03/2013 08:08
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך