דם המטפטף לתוך עצמו – 13
"מאה אחוז הוא ייתן את הדוגמה שלי." התמרמר רנוב בראשי.
"נתחיל עם התמוטטות הצבע: התמוטטות הצבע היא אחידות, גיוון הצבעים בתוכנו מתחלק בעקבות משהו טראומתי שקרה. התחלקות הצבעים הזאת גורמת לנפש איש הצבע להשחיר, או במילים אחרות – היא גורמת להתמוטטות מוחלטת של הבן אדם. רוב האנשים מתעלפים, כי ברגע שהנפש נהיית שחורה הבן אדם לא בשליטה אלא גופו ורגשותיו שולטים בו. הצבעים שעכשיו מופרדים מנסים להתאחד ועד שהם מתאחדים הבן אדם או מעולף או חיית פרא שלא רואה ממטר. למה זה קורה? בגלל שהצבע הוא חלק מאיתנו בכל אישיותנו. כאשר הצבע מתחלק, גם הגוף שלנו מתחלק וההתערבות של כל חלק בך בשני קטן. זה משהו שגורם להתפרעות של האדם או התעלפות, בדרך כלל התעלפות קורת כאשר ההתערבות הופכת לאפס באחד הקשרים או ההתערבויות. אחת הדוגמאות הכי טובות שלנו הוא סבא של רנוב, שהרג את המפקד "נושק האדמה" וכל דבר ברדיוס של כמה עשרות מטרים בעקבות הריגת אישתו."
"כמובן." אמר בצבע אפור מדוכא.
כאילו מחלום בזמן, כשאבי דיבר על מה שקרה, הופיע מולי המתרחש.
"לא, לא, לא!" קראתי בצרחה
ורגליי התחילו להיבלע באדמה. אני מסתכל סביבי והאנשים, הרוצחים האלו מחייכים. אני יודע עמוק בפנים שגם הנושק הזה מחייך.
כבר החזה שלי באדמה וראשי נשאר למעלה להסתכל על השמיים בפעם האחרונה. זיכרון קטן בראשי הופיע:
אישתי, אהובתי, בבית החולים עם סילנטום בין ידיה – הילדה שלי. אז, הרופא בצד החדר מפנה אליו את תשומת לבי: "מזל טוב, אתה אבא." אישתי מחייכת
ואני כבר לא רואה כלום, אבל אני מרגיש הרגשה מוזרה, אני בוער, האדמה מסביבי קרה, אבל אני בוער.
"לילה טוב, רנוב, לילה טוב לקולות." אמר המנשק.
חיוך סילנטום צורב בי.
מידיי יצאו להבות. ידיי היו גדולות, אני גדלתי כמה מטרים פתאום, חצי מגופי עדיין באדמה ופניי הרוצחים מבוהלים. אני מוציא יד מהאדמה ואני מרגיש את האנשים אשר מרוחים בדם מפוחדים. אני מביט לחמישה בעיניים במהירות וליבם מפסיק לפעום. לכל אחד כרכתי סבל בראשם, את הצבע השחור. לאותם חמישה אנשים אני לוקח את כלי הנשק שלהם, חמש חרבות מברזל. בלי מחשבה, ידי השמאלית אשר בוערת באש לבנה הופכת להיות בצבע ברזל. אני תופס את האדמה ומרים את עצמי מעליה. איפה שכפות רגליי האדמה מוצקה. מנשק האדמה עולה למעלה, צלעותיו הבולטות לעורו מלאות באדמה.
"אז אתה הלבן?" מסתכל ומחייך.
"כן!" השבתי בקול חזק.
אז, רצתי לתוך הצבא, פיל רץ לכיווני. לקחתי את ידי מברזל ונגעתי בגופו, הוא נפל וליבו הפסיק לפעום. הפיל הפך לאדם. בכל מקום שהסתכלתי ניסיתי להסתכל לאנשים בעיניים. כל בן אדם שהסתכלתי לו בעיניים הפך ליצור מסוים ויצא להסתער על מנשק האדמה. השאר הרגתי בצבע השחור, גופי בער בצבע אדמדם וכאב לי כל גופי. ראיתי מצד ימין שמסתערים עליי וחבטתי באדמה. הקרע התנפץ לאורך כמה מטרים, מה שגרם להם ליפול. הסתכלתי במבט מהיר למנשק – סביב אני רואה גופות. ידו תקועה בבן אדם שצורח, לאט לאט הוא חדל להיות וכאשר הגופה נפלה מידו מתוך אפה של הגופה יצאה אדמה.
"אתה חושב שהם יכולים להרוג אותי? הם כלום, מקסימום יכולים להפוך למשהו חי, לא לאלמנט." הוא חייך ונבלע באדמה. הוא התחיל לצאת לכיווני, אנשים וחיות רצים אליי ולפני שאני מסוגל לזוז אני מסתכל פנים אל פנים מול מנשק החול. הוא מכניס יד לתוך הפה שלי ואני מרגיש את נשמתי דועכת.
קול קטן עמוק בתוכי אומר לי: "אבא."
וראייתי הפסיקה לפעול.
תמונות של אנשים נופלים מעצמם למותם, של אנשים אשר חרב לבנה ובוהקת חותכת את ראשם
ותמונה אחת של מנשק האדמה מתפורר.
תגובות (1)
וואו תמשיכי, יא מהממת!