דם, שתיקה ועוד דם.

ארזתי את הדברים שלי למזוודה. בכיתי, לא יכולתי להפסיק לבכות. בדקתי שוב את הצוואר. הוא המשיך לדמם.
סגרתי את המזוודה בכוח ויצאתי דרך החלון בחדר. אני ממש לא רציתי שההורים יגלו. אני מתכוונת, אם הם רק יראו אותי ככה הם ישתגעו.
נפלתי על האדמה במכה אחת וקיבלתי פצע נוסף בברך. הרמתי את מבטי וראיתי אותו. "תתרחק ממני…" התחלתי לומר אבל הוא הרים אותי במהירות על כתפו ורץ מהר ככל האפשר, שזה מהיר יותר ממהירות פזיזה של מכונית מרוץ.
הכיתי עם אגרופיי בגבו וצעקתי לו לעזוב אותי. אבל הוא לא עזב. מה שיכולתי לעשות באותו הרגע זה לראות את הבית שלי מתקטן ומתרחק.

פקחתי את עיניי ומיד הזדקפתי והסתכלתי סביבי. מבטי עצר בדמות שעמדה באחת הפינות החשוכות.
"אני התגעגעתי אלייך, אנבת'." הוא התקדם כמה צעדים קדימה ויכולתי לראות את עיניו הירוקות. סוג ירוק מעושן ועמוק. אני בכלל לא מאשימה את עצמי שתמיד הייתי מהופנטת מעיניו, בגלל שאני שאף אחד לא יכול לסרב לקסם הדימיוני שהוא מפיץ.
"למה עשית לי את זה, סטיב?"
הוא צחק צחוק אפל וקטן. "אני עשיתי את זה כי אני אוהב אותך. את צריכה להודות לי! עכשיו את תחיי לנצח נצחים." הוא התקרב אבל נרתעתי. הוא שם לב לזה והתרחק. "את תהיי בת אלמוות, איתי."
"אתה לא מבין?! אני לא אוהבת אותך יותר! אני לא רציתי להיות בת אלמוות! אתה נשכת אותי בשביל עצמך. הכל תמיד היה בשבילך!"
"זה לא נכון!"
אחרי היה את הרגע השקט. אנחנו כועסים אחד על השני אבל לא אומרים כלום כדי לא ליצןר כאוס יותר גדול.
סוף סוף השתיקה נשברה והוא אמר, "אני עשיתי את זה בשבילך."
הוא הסתובב אליי וראה אותי מחייכת חיוך מיסתורי. פתאום דמעות פרצו מעיניי אבל החיוך עדיין נשאר.
לבסןף אמרתי, "אני לא רציתי להיות ערפד."