האקדמיה לייצורים — פרק 27 —

״תקרא לקרוליין, עכשיו!״ אני אומרת לכריס. הוא שומט את התיק שלו ומתחיל לרוץ. אני לא מורידה את הנערה מידיי, מנסה להבין מי היא ולמה היא קראה לי. אני מניחה אותה על הקרקע הקשה ומקשיבה לפעימות הלב שלה.
אחת, שתיים, שלוש, ארבע. קצב סדיר.
כריס לא חזר, והיא המשיכה לדמם. והייתי בכושר. העמסתי אותה על הגב שלי והתחלתי לרוץ אל המרפאה. הגעתי לשם, מתנשפת, ופתחתי את הדלת ברגלי. המנהלת של המרפאה הסתובבה בין שלושת התלמידים היחידים שהיו שם בחריצות, נעזרת בעוד אישה צעירה במדי אחות.
״לואיז,״ קראתי לה. היא הסתובבה אליי ועזרה לי לסחוב את גופה של הנערה שנאבק לנשום. הנחתי אותה על אחת המיטות וסגרתי את הוילון סביבנו.
״הזעקת את קרוליין?״ לואיז שואלת בעודה נועצת בה מחטים ומחטאת את גופה. אני לוקחת את החולצה המגואלת בדם שהיא קרעה מעל גופה של הנערה וזורקת אותה לפח. ״שלחתי את כריס.״ אני עונה לבסוף ופוסעת צעד אחד לאחור כדי לא להפריע לה. היא לא מגיבה, רק מסמנת לי בעיניה שאני צריכה ללכת. אני פותחת את הדלת וקרוליין פורצת פנימה ביחד עם כריס. היא לא מעיפה בי מבט וניגשת ללואיז. כריס נשאר לידי ומשלב את ידיו על חזו, מה שגורם לו להראות רציני מהרגיל.
״ברגע שיגלו על זה בחוץ, השיער שלך כבר לא יהיה הנושא המרכזי לדבר עליו.״ הוא מניד בראשו בעצב. אני נאנחת.
״חבל, מה?״

אני וכריס יושבים בקפטריה לאחר שיום הלימודים נגמר. בין שיעור לשיעור ביקרתי את הנערה המסתורית, אבל בכל פעם שהלכתי היא הייתה ישנה.
״למה שניכם שותקים?״ סקיילר שואלת בטון מבודח. אני משחקת באוכל שלי עם המזלג ומחכה שכריס יענה, אבל גם הוא שותק. ״בעיות עם החבר?״ היא מנסה שוב.
״בטח,״ אני עונה ומשעינה את הלחי על כף היד שלי בשעמום ותסכול. מישהו מדבר בספסל שמאחוריי. אני מקשיבה.
״שמעת על הילדה הזאת שפשוט התמוטטה בחצר?״ קול של נער, בן חמש עשרה או שש עשרה. אני מסתובבת.
״מה אמרת?״ אני שואלת. הוא חוזר על מה שהוא אמר ואני מסתובבת שוב, מנסה לשמור על קור רוח.
״מה קורה?״ סופי רוכנת קדימה ולוחשת. ״אם לא תספרו לנו, נגלה בעצמנו.״
אני נאנחת ונשענת. ״אנחנו לא יודעים כל כך בעצמנו, אז אני לא יכולה להגיד כלום.״ אני רואה שהתשובה שלי מאכזבת אותה, אבל אני לא אומרת יותר. אני מביטה בחלון ובשקיעה שבחוץ. ״אני צריכה ללכת,״ אני אומרת ומרימה את התיק שלי. בלי לחכות לתגובה, אני מסתלקת משם. אני צועדת אל חדרי וזורקת את התיק על המיטה. אף אחד לא כאן. אני מחליפה במהירות את הבגדים שלי למכנסי ריצה קצרים, גופיית ספורט ונעלי ריצה. אני לא טורחת לאסוף את השיער שלי ויוצאת לאחר חמש דקות החוצה עם האוזניות תקועות בתוך האוזניים שלי ומשמיעות בעוצמה להקות רוק משנות השמונים. אני רצה עד לאולם ההתעמלות, שם אני מתמתחת ומתחילה להתאמן; כפיפות בטן, שכיבות סמיכה מתח ואז אני ניגשת לשק האגרוף, מזיעה ומתנשפת. אני מתחילה להתאגרף עם השק ולהכות אותו.
״הזווית שלך לא נכונה,״ קול מבהיל אותי.
״אלוהים!״ אני מסתובבת בבהלה. ״הבהלת אותי, אלכס.״ אני אומרת וחוזרת לשק האגרוף. אלכס מתקדם במהירות אליי ומכוון את הידיים שלי.
״היד הימנית שלך קפוצה כל הזמן, תשחררי אותה קצת.״ הוא מחזיק את השק. אני מאגרפת את השק, אבל עדיין לא מצליחה בתרגיל.
״לעזאזל! מה אני עושה לא נכון?״ אני מרימה את עיניי אליו בשאלה.
״היציבה שלך. תכופפי את הברכיים ותפשקי אותן קצת יותר.״ הוא מכה בידו על השריר ברגל שלי. אני עושה מה שהוא אומר. ״עכשיו, תכי.״ הוא מחזיק את השק בזמן שאני מכה בו כמה פעמים, ואני מצליחה בתרגיל. ״יופי.״ אלכס אומר בשביעות רצון. אנחנו מתיישבים על רצפת הפרקט בשתיקה. הוא זורק לי בקבוק מים. אני חוטפת אותו, אבל לא שותה. משהו אחר מעסיק אותי.
״אלכס..״ קולי מוצא את דרכו החוצה. אלכס מביט בי. ״אתה תוהה לפעמים מה לעזאזל אנחנו עושים?״
״לא,״ הוא עונה בפשטות.
״לא?״
״אם הייתי תוהה לגבי זה, הייתי שקוע כל כך במחשבות ולא שם לב לדברים שמסביבי. יש לי כל כך הרבה לדאוג לגביהם, ואחד מהם הוא את.״

אני נכנסת לחדר בשעת לילה מאוחרת אחרי האימון — שיחה שלי עם אלכס. אחרי מקלחת קצרה, אני מחליקה אל תוך הפיג׳מה החמימה שלי ונרדמת בתוך דקות אחדות. הלילה, אני לא מפחדת מהחזיונות. אני יודעת שהם יבואו, ואני מוכנה אליהם.

אני עומדת — טוב, יותר נכון להגיד כלואה ועומדת — בחדר חשוך ומסריח, ורק אור הירח מאיר מבין הסורגים. יופי. זה תא הכלא שלי. הידיים שלי כלואות בשרשראות ברזל ורגליי באזיקים. אני מרימה את מבטי למעלה ומסיטה קווצת שיער מפניי בנשיפה. מישהו עומד שם. ״תירגעי, רייצ׳ל.״ הוא אומר באדישות. ״תפסיקי להלחם בברזל.״ הקול שלו מוכר עד כאב. ג׳ייסון? אלכס? מייקל? אני לא מזהה אותו. אבל אני מכירה אותו.
על מה הוא מדבר? הוא צריך להוציא אותי מכאן!
רגע, לא — זה חיזיון. זה רק חיזיון.
אם זה חיזיון, זה עומד לקרות בעתיד?
המאבק בין שני צדדי המחשבות שלי מפסיק.
״תוציא אותי מכאן!״ אני נוהמת. ״תוציא — אותי — מכאן!״
הקול המוכר מניד בראשו. מתחשק לי לבעוט בו. עיני הקריסטל שלו מבריקות באור החלוש.
כמובן, מוחי אומר. הוא בוגד. בוגד שקרוב אליי.
הוא לא בוגד!
הוא כן!
תשתקי, בהמה שכמוך!
״תשתקי את!״ אני פולטת בקול. הדמות מביטה בי בהפתעה.
זהו זה, אני נאנחת בליבי. התחרפנתי לגמרי.
״אני יכולה להשתנות כל רגע ולצאת מכאן. תשחרר אותי או שאני אעשה את זה בעצמי.״
״את לא תשתני,״ הוא מוציא משהו כסוף מכיסו. יתד. ״כי אני אהרוג אותך.״ הוא לא צוחק, אבל הוא לא מביט בי. אני נוהמת עליו בקול — הזאב שלי.
״בשביל מי אתה עובד?״ אני צועקת. ״בחייך, תגיד לי!״ מצד אחד, אני מנסה למשוך זמן. מצד שני, זה חתיכת ניסיון מפגר. ״למה שאני אגיד לך, טיפשה אחת?״ הוא צוחק ורוכן מולי. בינגו. אני שולחת את ידי אליו, אבל הוא תוקע את יתד הכסף בבטני. ״יתדי כסף,״ הוא אומר ונושף בבוז. ״איזו קלישאה. ברגע שמנקבים את הלב, לא משנה במה, את מתה. בטח, הלב יירפא, אבל את תעלמי מהעולם. הוא לא יחזור לפעום ברגע שהנשמה שלך תעזוב את הגוף.״
אני מתפלאת שמעט האדרנלין שחדר בי מונע ממני להרגיש כאב, אבל אז הוא מוציא את היתד ותוקע אותו בנקודה שבין הכתף לראש שלי, בצוואר. ״חוץ מזה, אחרי שהיצר הזאבי שדוכא בגוף שלך כל ימי חייך, זה כמעט כאילו נשכו אותך. כך שזה יותר קל להרוג אותך מזאב מולד. שלא כמו האח המזורגג שלך, שגדל באקדמיה אחרי שנזרק מבית האומנה האחרון שלו.״
ברגע ההוא השתנה החלום. עמדתי באור יום באמצע יער לא מוכר. הייתי לבד. או לפחות, כך חשבתי. מישהו גנח בכאב במרחק כמה מטרים ממני. התקרבתי בזהירות אבל במהירות אל המקום. היה קשה לזהות את הגופה ששכבה מולי מתחת למעטה הדם הרב, אבל התכופפתי מול מה שהיה הפנים ומחיתי את הדם. ייבבה נפלטה מפי כשזיהיתי את העיניים הכחולות והיפות שלו.