החליל והגבעה- פרק ראשון

היה לו זקן, זה הדבר הראשון שהיית מבחין בו, זקן סבוך וחסר טיפוח שנראה על פניו כמו חתול שחור תועה שציפורניו נתקעו לו בפניו, זה לא היה חתול, זה היה זקן שחור שעוטר בשיערות אפורות, וזה היה הדבר הראשון שהיית מבחין בו.
היה לו גם חליל, עור הידיים של המזוקן היה אוחז בחוזקה בחליל והקמטים היו מתישרים סביבו, זה היה החליל שלו והוא סירב שאנשים יעזו לשים את ידיהם על החליל, אז הוא אחז בו, חזק כל כך, וסירב לעזוב כאילו חלילו היה חלק מחיו.
היו לו גם עיניים, אנשי הכפר גיכחו כשהזכירו את זה, שיער ראשו השחור-מאפיר כיסה אותן, הן היו כחולות ועמוקות, כשהסתכלתי עליו בפעם הראשונה הן נצצו, בחנו אותי מעט וחייכו להן, ואז הוא הלך- הוא תמיד היה הולך בסוף, חזרה לאן שהשמש עולה.
ילדי הכפר היו עוקבים אחריו, עד לשער העצום שבישר על אויבים מתקרבים, מכשפים, מכשפות, שליחי השטן, אבל הילדים? הם עקבו אחריו בצעדיהם הקטנטנים וצעקו אחריו "נגן, נגן!" והוא היה מחלל, אקורד או שניים בחליל הקטנטן, והם היו מוקסמים ממה יפה המנגינה, כה יפה.
ואז כשהוא דרך אל מחוץ לשער, הילדים התרחקו ורצו אל בתיהם כמו פשפשים מגופת כלב מת, הם נופפו לו לשלום באכזבה והשער היה נסגר בקול חבטה עמום כשהוא פגע באדמה, ואני? אני ישבתי על הצריך עם החליל שלי, מתפללת ליום בו אוכל להתחנן מלפניו שילמד אותי את סוד מנגינתו.
אך בנתיים פעמוני הכפר צלצלו, מודיעים על כך שזהו הלילה ושעת העוצר מתקרבת, חיילי המלך יצאו מבסיסם אל כיוון היער, בניסיון למצוא נשים זקנות ולהאשים אותן בהיותן מכשפות, הייתי נושכת את שפתיי כל פעם שעוד אחת מהן עלתה בלהבות, קללות יצאו מפיה, ואני? הבטתי בהן בכאב, מבטיחה שיום אחד זה יפסיק.
"סיל," קול מוכר נשמע ואני החבאתי את החליל שהתחננתי מול אבי ליצור בתוך כיסי, היא עמד שם, גבוה קומה כשקסדתו בידיו והוא צופה בי בחיוך, השיער האדמוני שלו נפל על עיניים וכיסה מעט את עיניו הירוקות; בגדיו היו מפוארים והוא היה יפה, בכל מובן אפשרי- במיוחד כשהוא עמוד לצידי, עיניי הבוציות השתקפו בשריון המצוחצח שלו, מיהרתי לסדר את שמלתי השחורה והוא חייך את חיוכו ונשק לידי.
שנאתי אותו, שנאתי כל דבר בו, הוא היה האדם היפה ביותר שפגשתי, ליבו ומראו היו כשל מלאכי האלוהים, אבל שנאתי קדחה כשראיתי את פניו, היא געשה וגברה עוד יותר ברגע שהציע לי להינשא לו, ואני מחוסר ברירה הסכמתי בעיניים דומעות, בוהה בשאר ומחכה שהחלילן יחזור, שעוד יום יעבור ואני אתחנן מול השכל הישר, לבוא אליו ולבקש שילמד אותי את סודותיו.
מחשבותי נדדו עד שהגבר היפה תואר השתעל בניסיון למשוך את תשומת ליבי הנלקת בקלות "תומאס," זייפתי חיוך שלטעמי נראה משכנע לחלוטין, הוא קנה את זה ונשק שוב לידי, צפיתי בקו הרוק הדק שנשאר על ידי בגועל, הוא צחקק ולחש באוזני "עוד יומיים.".
יומיים נשארו, חוצים ביני ובין האבדון- ידעתי שזה יקרה יום אחד למרות שאבי תמיד טען שנשמתי חופשייה מדי, ידעתי שיום אחד אני אאלץ להיות שייכת למישהו מבוסס כלכלית, לחיות בבית עץ קטן וחמים ולגדל חבורת תינוקות צווחים לבעל שיכלא אותי בין ארבע חומות, יאסור עלי לצאת, וככה זה, כל נערה שעברה את גיל השש עשרה נדרשה להינשא, ואם לא נשאת? היית מכשפה או מכוערת וגורלך היה להישאר בודדה, נושא ללעג, בעיני העולם.
נשכבתי על מיטת החציר וצפיתי בכוכבים, אני לא אכנס היום לביתי, אני אשאר כאן, אצפה בכוכבים, היומיים האחרונים בחיי, והכוכבים? שם למעלה, כה חופשיים.
אני החלטתי, מחר וידי הושטה לכיס שמלתי, מחר אלמד שיר מפי החלילן.