היורשים – פרק אחד.

הנערה רכנה מעל אחיה, ששכב דומם על הקרקע. טפטוף קל התחיל לרדת, הוא זלג עליו כמו דמעותיה.
"לא." היא לחשה. הגשם התגבר, וקולה איתו.
"לא!" היא צרחה. רוח חזקה התחילה לנשוב והעיפה את שערה על פניה. היא הסיטה אותו ופנתה אל הנער שעמד במרחק כמה מטרים מהם, כשהאקדח עדיין אחוז בידו. "א – אני," הוא התחיל לגמגם. "אני מצטער! אני חשבתי שהוא מישהו אחר!"
"תשתוק! אני יודעת מי אתה!"
"מי אני כבר יכול להיות?" הוא נראה מפוחד ומבוהל.
"אתה הוא."
הבעת הפנים של הנער השתנתה במהירות. "טוב, נו." הוא אמר בנימה לגלגנית, וזוויות פיו התרוממו מעט. "עלית עלי." הוא נקש באצבעו, ופניו השתנו.
המכשף עמד במקום שבו עמד הנער.
"אתה – אתה השתלטת עליו? איך יכולת לעשות את זה?!" שאלה הנערה בזעם.
"איך? בקלות." ענה המכשף.
הנערה נעמדה, מוכנה לקרב.
"טוב. אם את כזו רוצה להילחם, לי אין בעיה!" הוא רקע ברגלו.
קנוקנות עשב צמחו וטיפסו על רגליה של הנערה, ותוך כמה דקות היא הייתה לכודה בכלוב של צמחים. הדמעות שבו וזלגו מעיניה. "אבל למה?" היא צרחה על המכשף.
"אה, למה?" המכשף צחק. "לא חשבתי על זה. אה, בואי נראה, אני רוצה את הקסם שלך. הרי את יודעת שהוא הכי חזק עלי אדמות, נכון? רק חבל שאת עדיין לא יודעת איך להשתמש בו… אל תדאגי, כשאני אקח אותו ממך אני כבר לא אטריד אותך יותר." המכשף התחיל להתקדם לעברה. "ואת יודעת למה? כי את כבר תהיי מתה."
הנערה טלטלה את ראשה בזעם. היא נאבקה בחוזקה בצמחים. המכשף צחק לנוכח ניסיונה והמשיך להתקדם לעברה. כשהוא היה במרחק צעד מהנערה, היא הפסיקה להיאבק בצמחים. היא הפנתה את מבטה אל המכשף והביטה היישר אל עיניו. משהו במבטה גרם לו לעצור.
היא התחילה לדבר. "דבר אחד אתה לא יודע." היא אמרה, כשצל של חיוך קטן ומתנקם עולה על שפתיה. "איפשהו במהלך ה'הימלטות' שלנו, או איך שאתה לא קורא לזה, הספקתי ללמוד משהו על הכוחות שלי."
הלגלוג נעלם מפניו של המכשף. "מה את כבר למדת?" הוא שאל, מנסה לתת לדבריו נימה של זלזול.
הנערה שמה לב לכך. "למדתי שהכוחות הכי גדולים שלי נובעים מלמעלה. אתה בטח יודע מה הכוונה, נכון?"
עכשיו כל צל של חיוך נמוג מפניו של המכשף. הוא ניסה לעשות עוד צעד אחד ולאחוז בידה של הנערה, אך הוא איחר את המועד. היא הפנתה את ראשה השמימה, והרימה את ידיה. העיניים שלה החלו לזהור.
רוח חזקה הטילה את המכשף למרחק כמה מטרים משם. היא הורידה את ראשה, והביטה בו. "אופס." היא אמרה. היא דחפה את ידיה בחזקה לכיוון המכשף. רוח הרימה אותו למעלה, והתחילה להסתובב סביבו. סופה חזקה נוצרה במקום שבו הוא היה. היא טלטלה אותו מצד לצד. אבל הוא עדיין היה בחיים.
לפתע השמיים התבהרו לגמרי ועזבו את המכשף. שנייה לפני שהוא פגע בקרקע, הוא הרים את ידו בקושי, ומזרון בלתי נראה עצר את נפילתו.
הנערה התחילה להתקדם אל המכשף. כשהיא הגיעה אליו, היא הפכה את גופו, כדי שפניו יהיו בכיוונה. הוא עדיין נשם. הוא פקח את עיניו והסתכל על הנערה. "אני עדיין לא מת." הוא התנשף. "את הפסקת. את הולכת להפסיד." הוא התחיל להתרומם עד כדי עמידה.
הנערה ייצבה אותו, והלכה צעד אחורה. חיוך נקמני עלה על פניה. "עדיין לא סיימתי." היא הרימה את ידיה אל-על, והורידה אותן בחזקה אל הקרקע. ברק אחד ויחיד חצה את העננים, פגע במכשף. גוף מפוחם שכב במקום שבו הוא היה.
"אני הולכת להפסיד?"
היא נשכבה על האדמה הרכה, זימנה את כל כוחות האדמה ושמיים, ועצמה את עיניה.
בכל העולם בניינים הרוסים נבנו מחדש. אנשים שלפני כמה רגעים שכבו ללא תנועה ברחובות, קמו מלאים רוח חיים, העולם נבנה מחדש.
***
שנה לאחר מכן, מי שהלך לאחו שהיה ליד ביתם של הנערה ואחיה הקטן, יכול היה לראות קבר קטן באמצע השדה, ולידו נערה בוכיה, כי לא יכלה להחזיר את אחיה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

סגרתי את הספר בחבטה. 'מה?' חשבתי באי אמון. 'אין מצב שזה נגמר ככה!'
הלכתי לעמודים האחרונים, לבדוק שוב פעם אם יש איזה אפילוג, שבו רייצ'ל מחזירה ג'וני לחיים.
אין מצב!
זה היה הספר האחרון בסדרת 'היורשים'. אני ורייצ'ל – אחותי הגדולה, כל כך חיכינו שאבא יגמור אותו!
אני ורייצ'ל עולים חדשים – אם אפשר לקרוא לילדים שעלו לארץ בגיל שנה ושלוש שנים עולים חדשים…
אנחנו גרים עם אבא שלנו – זה שכתב את סדרת 'היורשים' בזיכרון יעקב. נכון יש את הפארק של זיכרון? אז ממש אחריו. גרנו שם עוד לפני שבנו את הפארק. אבא קרא לגיבורים של הספר הזה על שם שנינו, ואפילו עשה שיש גם את האחו בחצר האחורית של הבית שלנו, ושהם עלו בגיל שנה, ושלוש שנים. למצוא אחו – שדה, גדול ויפה בזיכרון, זו משימה לא פשוטה. תאמינו לי. יש לנו רק מזל שיש לנו אחד מאחורי החצר.
יצאתי מהחדר וירדתי למטה, לסלון.
רייצ' ישבה שם עם האייפון שלה ביד וזוג אזניות תקועות לה באוזניים.
צנחתי על הספה.
"מה קרה?" הורידה רייצ' את האזניות "גמרת את הספר?"
הנהנתי. "אני לא מאמין שאבא בגד בנו ככה! הוא לא היה צריך להרוג אותי!"
"טוב," אמרה רייצ'. "עכשיו זה ברור למה לא כתבנו ביחד איתו את הפרקים האחרונים…"
"איפה הוא בכלל?" שאלתי.
"הלך להוצאה כדי למסור להם את הספר."
"אה, אז הוא עדיין לא שמע על דואר?"
"אני מניחה שלא…" היא חייכה והרימה את האזניות חזרה.
"אוף…" נאנחתי. הוצאתי את הפלאפון וחייגתי לאבא. צליל החיוג נשמע.
צלצול ראשון.
צלצול שני.
צלצול רביעי.
צלצול חמישי.
מוזר, הוא אף פעם לא נותן לטלפון לצלצל יותר מחמישה צלצולים.
צלצול שישי.
"הלו?"
"היי אבא."
שלום חמוד, אני לא יכול לענות כרגע, אתה יכול להתקשר יותר מאוחר?" הוא נשמע די לחוץ.
"מה קרה?" שאלתי.
"מה א – כלום. יא חתיכת מניאק! ג'ונתן, אני בסדר, סתם, מישהו הפיל לי על הרגל משהו. אני אבוא עוד מעט. תשמרו על עצמכם!" הוא ניתק.
עליתי חזרה לחדר שלי ולקחתי ספר. שכבתי על אחת הספות.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הלכתי לפתוח.
בדלת עמד בחור אחד, גדול ממני בכמה שנים. הוא נכנס פנימה ונעמד ליד הספות.
"ג'ונתן ורייצ'ל דוויס. בואו. אתם צריכים ללכת איתי."
הלכתי אחריו והתיישבתי על הספות. "מי אתה בכלל?"
"בחור חתיך…" השתעלה רייצ'.
הוא הפנה את ראשו לעברה. "מה?" הוא שאל.
"לא – לא חשוב." הסוותה רייצ' את צחוקה.
"רייצ'ל וג'ונתן. אבא שלכם שלח אותי אליכם. אתם צריכים לבוא איתי עכשיו!"
"אבל איך אנחנו אמורים לדעת שאבא באמת שלח אותך, שאתה לא איזה חוטף ילדים או פדופיל?" שאלתי.
הוא נאנח באי סבלנות. "אבא שלכם הזהיר אותי שתהיו עקשנים. ז'נביה וריצ'י ריץ', בואו עכשיו."
ז'נביה וריצ'י-ריץ' אלה שמות שאבא שלנו הצמיד לנו. רק הוא ידע על זה. "אם מישהו יבוא ויקרא לכם בשמות האלה, תדעו שאני שלחתי אותו." הוא אמר פעם, אבל לא הבנתי למה אנחנו צריכים לדעת את זה.
אני ורייצ' קמנו מיד. הוא התחיל ללכת לקומה העליונה.
כשהוא הגיע לחדר שלי הוא פתח את מסך הנעילה של הדלת.
לפני כמה שנים, כשהייתי בן תשע, וכבר גיליתי מה זה טכנולוגיה, למרות שאבא שלי התנגד לזה.
התקנתי לעצמי מנגנון נעילה על הדלת, ומי שרצה להיכנס היה צריך להקיש סיסמה כלשהי, או שאני אפתח לו כדי להיכנס. עם הרבה מנעולים חזקים שמצאתי בבית חיזקתי את הדלת, והם נפתחו רק עם הקוד.
הקיש על הדלת סיסמה כלשהי. רשת הייתה אמורה לצנוח מלמעלה וללכוד אותו, אבל במקום זה הדלת נפתחה, ולא לחדר שלי.
הוא נכנס פנימה, כשאני ורייצ'ל אחריו. אחרי שנכנסנו הדלת נסגרה מאחורינו.
זה היה חדר גדול.
וריק.
אני ורייצ'ל הסתכלנו סביב כדי לראות אם יש איזה משהו אחר שאנחנו לא רואים.
הבחור הרים את ידיו למעלה ואמר, "זה בסדר, ז'נביה וריצ'י כאן. אתם יכולים לצאת.
רעשים מוזרים נשמעו מכל הכיוונים. אני ורייצ' הסתכלנו מסביב עוד פעם, אבל עכשיו בהשתאות. "וואו…" אמרנו בתיאום מושלם.