היסודן האחרון 55 וחצי- זיכרון ישן ופיל ורוד

"מי את?" נשמע קול רועד במקצת, אך בכל זאת תקיף.
ריין הסתובבה והופתעה לגלות ילדה מחזיקה סכין מטבח בידיים רועדות. היע לא ציפתה לראות עוד מישהו על השביל המרוחק הזה, קילומטרים רבים מכל כפר או מקום ישוב. זנבה נע בעצבנות, אך על שפתיה עלה חיוך למראה הילדה אפורת-השיער. "תפסיקי להזיז את הזנב!" אמר הילדה והמשיכה לכוון את הסכין אל ריין, אך זו לא פחדה אלא מצאה זאת קצת עצוב וקצת מתוק. "אני לא יכולה, הוא תמיד זז. אני לא ממש שולטת בזה, זה כמו שתנסי להזיז את האוזניים שלך. אבל אני אוהבת אותו בכל זאת, הוא רך ונעים." אמרה בחיוך חם, הסכין התנמכה מעט. "באמת?" שאלה הילדה, ריין הנהנה. ולקחה את קצה זנבה בידיה אל הילדה, "תרגישי." ידה האחת עזבה את הסכין בעוד שהאחרת עדיין החזיקה בה אבל לא בהכנה לתקיפה, אלא בצד גופה. היא שלחה יד קטנה ורזה אל הזנב הסגול והגדול, וצחקה צחוק קטן שהרגישה אותו. "הוא באמת נעים." אמרה. "והוא לא מפריע לך לשבת?" הוסיפה, ריין נדה בראשה. "האוזניים שלי גם רכות, אבל פחות נוח לגעת בהן. את הזנב אני יכולה להניח על הברכיים שאני מתיישבת, מה שכן הן מציקות לפעמים שאני מנסה להסתרק." הוסיפה. הילדה צחקה. "אני ריין." אמרה ושלחה יד ללחיצה. "אני קאיה."
"אז, קאיה. מה את עושה כאן?" שאלה ריין מאוחר יותר באותו ערב, הן ישבו סביב המדורה הקטנה ואכלו תערובת של גרגרי יער ושורשים עסיסיים כלשהם יחד עם בשר משומר מפחית. "ברחתי מהבית." ענתה קאיה בקצרה, ריין הנהנה. "למה? את מותר לי לשאול…" שאלה. קאיה הביטה בצלחת הפח שלה, "אבא שלי נחמד, אבל הוא פשוט לא ממש מבין בגידול ילדים. חוץ מזה, היה משעמם בכפר ורציתי קצת הרפתקאות." אמרה בחיוך, ריין קימטה את מצחה. "מה קרה לאמא שלך?" היא שאלה בשקט. "היא מתה, שהייתי די קטנה. אני לא הכי זוכרת אותה." ענתה לה קאיה בחוסר חשיבות. "זה נורא…"
"לא כל כך. אבא שלי התגבר ואני לא זוכרת אותה כמעט, אין למי להתגעגע. בכל מקרה אבא שלי התחתן עוד הפעם. הזכרתי שיש לי שלושה אחים חורגים? גם בגללם ברחתי. הם נורא מציקים ואמא שלהם- קוראים לה שרלוט, היא נורא לא כיפית. "אל תצאי מהכפר קאיה." ו "תחזרי הביתה לפני השקיעה קאיה." כאילו אני בת ארבע. יש לה כוונות טובות אבל היא מעצבנת, ואבא שלי, כמו שאמרתי. הוא בעל נהדר אבל לא אבא משהו, הוא לא ממש קולט שילדים צריכים תשומות לב. גם לו יש כוונות טובות, אבל ארבעה ילדים עם אבא שלא מבין חצי דבר באיך לגדל אותם ואמא חורגת דאגנית מידי זה כבר הטריף אותי, אז הלכתי. פחות או יותר אמרתי לאבא שלי, הוא לא ממש הבין כי הוא לא ממש מבין שום דבר. כבר הזכרתי שאבא שלי לא טיפוס חכם במיוחד? מתוק כן, אבל לא חכם. בכל מקרה השארתי פתק, לדעתי שרלוט בכתה קצת אבל לא הייתה כל כך עצובה בפנים- היא ידעה שפחות ילדים בבית יעשה לה ולאבא שלי ולילדים שנשארו טוב, ושלי חופש יעשה מצוין. אבא שלי לא ממש יבין, עוד הפעם. אבל הוא יבכה קצת כי גם שרלוט בוכה, אבל גם הוא ידע שיותר טוב לי בדרכים. הרי לכאן נולדתי. שרלוט תמיד אמרה שיש לי נשמה של ילדת-רחוב, ובכל מקרה לא ממש הייתי בבית." אמרה במשיכת כתפיים, ריין הנהנה. "כמה זמן עבר מאז?"
"שבועיים, או שלושה חודשים. די איבדתי את הספירה ותחושת זמן אף פעם לא הייתה לי." סיכמה, ואכלה עוד קצת מהבשר המשומר. "בכל מקרה, בשר לא אכלתי די הרבה זמן. הבאתי איתי הרבה קופסאות שימורים וכאלה, אבל אכלתי בעיקר דברים שמצאתי. את יודעת, פירות, שורשים. לא משהו טעים כמו בשר." הוסיפה. "בכלל, את תמיד מסתובבת ככה? גם את ברחת מהבית?" שאלה. "לא בדיוק. שהייתי קטנה גרתי עם אבא שלי ואז… כל מיני דברים קרו. ואז מצאתי מקום אחר לגור בו, עם… ידיד שלי, ואז גרתי שם במשך זמן מה. ואז גרתי עם… ידיד אחר שלי במשך זמן מה. ואז התחלתי לנדוד, את יודעת. להסתובב בין הכפרים והערים וכאלה לראות עולם. מידי פעם אני חוזרת אל הידידים שלי, וזה מאוד נחמד לחיות ככה." סיכמה ריין. "ואיך את משיגה כסף, לקנות קופסאות שימורים ובגדים וכל מיני? כי אני גיליתי שזה ממש קשה." שאלה קאיה. ריין חייכה.
"יש לי שיטה: אני הולכת לערים וקונה שם בזול כל מיני דברים שאין בכפרים כל כך. את יודעת, תכשיטים, בגדים, אלקטרוניקה. ואז אני הולכת לכפרים ומוכרת את זה שם, ואז בכסף שאני מרוויחה אני קונה בכפרים כל מיני דברים שאין בערים. עבודות-יד וכאלה. ומוכרת את זה בעיר, וכהכל חוזר על עצמו. ואת השארית אני משאירה לעצמי." אמרה בחיוך מעט ממזרי. "וואו, זה חכם. ואת מוכרת כל מיני בגדים וכאלה בכפרים?" שאלה קאיה בתרשמות. "ואת הדברים שאני ממש ממש אוהבת, אני שומרת לעצמי." אמרה כממתיקה סוד. "באמת?" עיניה של קאיה נפערו בתדהמה. "כן. חכי רגע, אולי אפילו יש לי משהו בשבילך." אמרה ריין והחלה מפשפשת בתיקה הגדול. חיוך עלה על שפתיה. "תעצמי עיניים." אמרה, קאיה עשתה כדבריה. וריין תמנה משהו בידייה. "את יכולה לפקוח אותן." אמרה, וקאיה נדהמה לגלות בובות פילון ורדרד שכנפיים עדינות מחוברות לגבו, חיוך על פניו ועיניו שחורות וקטנות. היא משכה את ריין לחיבוק וזו צחקה בקול. קאיה חייכה חיוך חם "תודה, על הכל."

ריין פקחה את עינייה בחיוך, אך מיד הן נתקלו בשק השינה הריק והתמלאו דמעות. ידיה נשלחו אל התיק הקטן, והוציאו ממנו את אותה בובה ממש. חיוכה עדיין מאושר ועיניה עדיין שחורות וקטנות. כאילו עדיין לא שמעה שבעליה נהרגו. נהרגה, אינה עוד. כבר לא תחזור ולא תצחק ולא תחייך. לא תבכה ולא תחבק ולא תישן שידיה כרוכות סביב הבובה, מתה. חנית ננעצה בבטנה ושיין מצא אותה, לפני שהיא מתה היא אמרה את אותן מילים. אותן מילים בדיוק בהן הודתה לה על הבובה הזו, המתנה הראשונה מבין רבות שריין עתידה לתת לה. זה נורא, זה עצוב. אבל זה גם כל כך יפה… עכשיו הדמעות זלגו על לחיה השזופות של ריין. ועינייה הסגולות נראו אדומות יותר. לא כמו עינייה של רד, אלא אדום-כתמתם-סגלגל ורך כמו השקיעה בים. היא איננה, וגם לא תחזור. הבובה שק השינה והתיק הם כל מה שנשארו ממנה, זה וגופה קרה שתיקבר מחר.
איננה.