היסודן האחרון 75- שינת נצח והמחברת של רד

העור שלו היה חם.
אלוהים אדירים, העור שלו היה חם. החזה שלו עלה וירד בנשימות עמוקות, לאיון יכל להרגיש את הדופק שלו.
אבל הוא לא זז. עבר שבוע, והוא לא פקח את עיניו, הוא לא מלמל שום דבר מתוך שינה, הוא לא התהפך או התגלגל או הזיז את האוזניים קצת.
אנשים קראו לו תמים, אנשים קראו לו נאיבי, אבל פיטר בורק לא היה טיפש. תיאו מת. הוא נושם, אבל הוא מת.
"ולנטיין ממש עצבנית, אתה יודע." הקול היה שקט וקודר. ריין צעדה אל תוך התא, והתיישבה על הכיסא הצמוד לכיסא שלו.
הוא לא ענה לה, רק הידק את אחיזתו סביב ידו החמה של תיאו.
"הוא לא יתעורר." קולו לא היה שקט, הוא לא היה מלא כאב, הוא פשוט היה קול רגיל ונורמלי לחלוטין.
היא הניחה את ידה על ברכו, והוא רק התפלל שהיא לא תנסה לחבק אותו.
"בכית?" היא שאלה בקול רך. "אתה יכול להגיד לי, באמת."
"לא."
"עבר שבוע."
"אני יודע."
"אני מכירה אותך, לאיון. אתה רוצה לבכות, אני יודעת שאתה עוצר את עצמך כי אתה חושב שכולם צריכים שתישאר חזק. אבל ולנטיין כאן, ואני כאן, אתה יכול לבכות. הוא היה החבר הכי טוב שלך, הוא היה… הוא היה תיאו. אל תפחד מזה, לאיון. אתה תמיד אומר שלשמור בבטן זה כמו לבלוע חומצה. אתה יודע שהשתיקה אוכלת אותך מבפנים, אתה יודע שלא תוכל להתחיל להתגבר על זה עד שתפסיק לדחוק את זה הצידה, אתה יודע שאתה תרגיש פחות חרא אחרי שתוציא את זה." ריין סיימה את נאומה.
"לא, ריין. אני יודע מה יקרה. אני אבכה, אני אבכה עד שלא יהיה לי מה לבכות יותר, עד שאני אהיה ריק כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר, אני אהיה רוח רפאים, שוב, ואני לא יודע כמה זמן יקח עד שאני אחזור לעצמי הפעם. אם זה יקרה. אני יודע בדיוק, בדיוק מה יקרה. את יודעת איך? כי זה קרה כל כך הרבה פעמים. זה קרה עם אמא שלי, ועם אבא שלי, וכשהיינו בארמון, וכשהיינו בשבי, ובעוד מליון הזדמנויות אחרות. כי האנשים שסביבי, ריין, נעלמים אחד-אחד. לפעמים הם חוזרים, אבל אני לא יכול לדעת מתי זאת הפעם האחרונה שאני רואה מישהו. כי הם ממשיכים למות, ולהיפצע, ולעזוב אותי. בסופו של דבר, זה יפגע בי שגם החבר הכי טוב שלי עשה את זה, או שאני עשיתי את זה לו, אבל בינתיים, אני לא רוצה לבכות. כי ברגע שאני אתחיל, אני לא אוכל להפסיק."
שתיקה.
"בסדר." ריין אמרה לבסוף. היא לא לחצה, היא לא התווכחה, והיא לא שתקה. כי היא פשוט הבינה.
"אני אוהב אותך."
הוא לא התכוון להגיד את זה, אבל הוא גם לא התכוון לקחת את זה חזרה.
"גם אני אוהבת אותך."
הם שתקו למספר שניות.
"אתה לא רוצה שאני אחבק אותך במקרה, נכון?" היא שאלה כבדרך אגב. הוא נד בראשו לשלילה.
"אתה רוצה אני אדבר על ענייני עבודה כדי שנוכל לחשוב על משהו אחר?"
"כן, זה נשמע לי כמו רעיון מצוין."
"אז בסדר: המטבח דורשים שנקצה יותר אנשים לצייד וליקוט, בגלל שהאספקה מסקיי כוללת רק דברים יבשים ודברים משומרים. אפשר להגיד לג'ורג' לבקש מכל המדריכים לברר אם יש להם חבר'ה שמתמחים באסיפת אוכל ולהקים פלוגה חדשה של מלקטים."
"איזו פלוגה זו תהיה, תזכירי לי?"
"מספר עשרים ושבע."
"את יודעת מה, ג'ורג' עסוק מספיק גם בלי ישיבות מדריכים. אולי נמנה רב-מדריך?"
"כמו מדריך למדריכים?"
"בדיוק."
"רעיון ענק."
"מעולה," לאיון אהב שדברים פשוט הסתדרו. "אפשר למנות את… מה שמו… הוא היה המדריך של קבוצה חמש עשרה…"
"פלוטו?"
"לא, מארס?"
"מרקורי." נזכרה ריין. "קוראים לו מרקורי טוי."
"כן, הוא יסתדר מעולה בתור רב-מדריכים. הבחור מנהיג מלידה."
"אתה לא זכרת את השם שלו, לאיון."
הוא חייך חיוך קטנטן וזהיר. "בממוצע, אני פוגש עשרים-שלושים אנשים חדשים בכל יום. אנחנו צריכים להיות אסירי תודה שאני זוכר את השם של עצמי."
היא צחקה צחוק קטנטן וזהיר. "אז נבקש ממרקורי לאסוף עוד יחידת לקטים?"
"בסדר."
ריין שתקה וחשבה לרגע.
"קבוצה שבע צריכה מאמן חדש."
"מה קרה לרוי?"
"הוא נפצע. הוא יהיה בסדר, אבל לא יאמן אף אחד בזמן הקרוב."
"מה קרה לו?"
השתררה שתיקה לכמה שניות.
"הוא איבד את רגל שמאל," לאיון ידע שריין לא אומרת הכל.
"ו…"
"ועין."
"הוא לא יוכל לירות בקשת עם עין אחת." לאיון ציין.
"לא הייתי בטוחה כל כך במקומך, רוי נחוש מאוד, והוא מאוד אוהב את הקשת שלו."
"יצא לך לדבר עם האחיות בקשר לזמן החלמה במקרה?"
"את האמת שכן, זו רק כף הרגל, אז הוא יוכל ללכת עם תותבת. האחיות אמרו שלושה-ארבעה חודשים, אבל זה רוי, אז…"
"פחות מחודש."
"אז נמנה את קייל קוג'ק למאמן של קבוצה שבע, ואת ג'יין לראש יחידת לקטים מספר שלוש במקומו, ונעביר את ארט לרזר ליחידת מרפאה שמונה, תחת ג'ק. הוא צריך מישהו נעים יותר מ 'אפונה' שיפקד עליו. את טובי ליוונגסטון ניקח מיחידת לקטים שלוש, הוא לא מסתדר עם ג'יין, ונעביר אותו למשרה הישנה של ארט אצל 'אפונה'. את לולה רייס נקדם, לתפקיד הישן של ג'יין בצפון, ואת פטר גרוסגאלגר, החדש שהגיע שלושם, נשים בתפקיד של קייל בגנון."
"אולי כדאי שנשלח את ג'ורג' לדבר עם 'אפונה', היא די עצבנית עלי בגלל, אממ, תקרית, שקרתה עם ולנטיין ושיין לפני שבוע. בנוסף, נדמה לי שהיא שמעה את הבדיחה שלי על זה ש 'דלעת' יתאים לה יותר."
לאיון צחק קצת. "אל תצחקי על 'אפונה', ריין, את לא יודעת מה היא תעשה לאוכל שלך אחרי זה." הוא רחן אליה. "אדם עיצבן את 'אפונה' פעם, ולפי מה שראיתי בכמה הזדמנויות… בואי פשוט נגיד: לא כדאי לבקש מאדם ביס מנזיד שלו."
ריין חייכה.
"טוב, יש לי עוד כמה דברים לעשות, אני אראה אותך אחרי זה?" הוא אמר וקם, היא הנהנה וחיבקה אותו. ידיה לחצו על גבו.
"ריין!" הוא צווח מכאב.
"אוי! שיט! אני מצטערת! אתה בסדר?" היא הרפתה ממנו בבהלה. לאיון נשם נשימה עמוקה, הוא לא היה בסדר, הוא היה הכי רחוק מבסדר שאיש יכול להיות, אבל ריין הייתה מספיק אומללה בלי לדעת שהוא מרגיש כאילו כל הגב שלו עולה באש. שוב.
"כן." הוא קיווה שהקול שלו לא נשמע חנוק כמו שהוא הרגיש. "אני בסדר, רק צביטה קטנה."
הוא יצא מהתא של תיאו בפעם הראשונה מזה שלושים ושש שעות, והלך לאורך מערת המרפאה, מחפש את רוי.
רוי אדמס היה נער צעיר שגדל בעיר, הוא הגיע עם אביו ואחיו הגדול שבועות אחדים אחרי תחילת המלחמה. אחיו ואבא שלו נשלחו לחזית, אבא שלו נהרג, אחיו נפל בשבי, ביום הולדתו התשע-עשרה הוא התפרץ לאוהל של לאיון, והתחנן בפניו להצבה מחדש. הוא רצה להילחם בחזית, הוא רצה למות בחזית. לאיון ראה את האש בעיניו, אותה אש שהוא חיפש תמיד בעיניו של אנשיו, ואמר לו שהוא בהחלט יציב אותו מחדש, אבל לא בחזית. מאז, רוי אדמס נכנס למעגל הקטן של האנשים להם לאיון נתן רשות לחלק פקודות משלהם.
אחות גבוהה ובהירת שיער חלפה על פניו,
"תגידי, את יודעת איפה אני יכול למצוא את רוי אדמס?"
היא הצביעה על אחד הווילונות המוגפים, ולאיון ניגש לשם.
ושם הוא היה, שערו היה שחור ופרוע, ותחבושות כיסו את כל החצי השמאלי של פניו. רק פיו ועיניו הבריאה היו חשופים. חיוך עייף עלה על פניו.
"הו, תראו מי כאן, חברי החבוט."
לאיון חייך.
"אני חבוט? מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך?"
לרוי הייתה נטייה לצחוק על אנשים (ועל עצמו) ללא כל בושה. הוא היה אחד האנשים היחידים איתם לאיון הרגיש בנוח להיות… ובכן… לא… לא עד כדי כך נחמד.
"טוב, לפחות אני לא עליתי באש."
"לי יש ארבע גפיים. ניצחתי."
רוי צחק. הצחוק שלו היה מותש. "נה, רגל שמגל. כל עוד יש לי לפחות עין ויד אני אסתדר."
רוי לא היה מהטיפוסים שמתאבלים על אובדן, הוא קיבל אותו, הבין אותו, ומצא את הדרך המהירה ביותר להמשיך בחיו. רצוי עם הרבה הומור בדרך. לפעמים לאיון פשוט רצה עוד אנשים כמוהו.
"מה עם הקשת?" לאיון שאל, רוי צחק בקול גדול.
"הקשת! אהובתי היחידה! אתה חושב שאני אתן למשהו פעוט כמו עין אחת פחות או אחת יותר להפריע לרומן הסוער שאנחנו מנהלים? או, אם אנחנו כבר מדברים על רומנים סוערים על חפצים דוממים, אני מציע לך ללכת לחפש את… אה… מה שמו? גבוה להחריד, בלונדיני, יש לו חרב מפלצתית שהוא כמעט אף פעם לא נלחם איתה?"
"האוול." לאיון לחש.
"כן, ריין שאלה אותי אם אני מוכן ללכת לצרוח עליו, אבל, ובכן, מה שקרה בערך שעתיים אחרי זה די ביטל את האפשרות שאני, אה, אלך."
לאיון ייצא מהתא של רוי. ריין סיפרה לו על… ובכן… מצב הרוח, בו אדוארד היה מצוי בזמן האחרון. הוא קיווה שזה השתפר, אבל אם היא הייתה צריכה לבקש ממישהו אחר לצרוח עליו…
"אוקי, בטח, אני פשוט אשאר כאן בחושך ואבכה!" הנער קרא אחריו, לאיון הכריח את עצמו לצחוק.
לא היה קשה מידי למצוא את האוול. הוא היה באותו מקום בו הוא היה בשבוע האחרון, לדבריהם של ריין ושיין. הם באו אל לאיון עשרות פעמים בשבוע האחרון, שהוא בילה ליד מיטתו של תיאו. מחכה שיתעורר. הוא לא הסכים לזוז משם, גם לא כדי לשכנע את האוול לפחות לאכול משהו. הוא פחד מידי שתיאו יתעורר והוא לא יהיה שם.
טוב, לפחות החשש הזה ירד מכתפיו.
תחילה לאיון ראה רק כמה שקי שינה, ריין אמרה שהוא בקצה המערה.
ואז הוא התקרב, והבין שזו לא ערימה של שקי שינה, זה רק איש אחד שמכוסה כולו.
הוא פשוט שכב שם, שתי שמיכות כיסו אותו, כי אחת לא הייתה ארוכה מספיק. מכף רגל ועד ראש. אמא של לאיון בטח הייתה אומרת שהוא מתחבא כמו חפרפרת קטנה. רק שהוא לא היה קטן, הוא היה בגובה מטר תשעים ואחת. אבל כשאמא של לאיון הכירה אותו הוא היה קטן. היא די חיבבה את אדוארד, אבל הוא פחד ממנה. היא חיבקה אותו פעם אחת. מאז, לאיון חשב שגם אמא שלו מפחדת טיפה מאדוארד.
"האוול?" לאיון לחש. אין תשובה.
"זה אני, אולי… אה… אולי תדבר?"
כלום.
"אדוארד, ריין ממש דואגת לך. מה קרה?"
הוא אפילו לא יבב או נאנח.
"אוי, זה המעיל, נכון? שיין אמר לי שמצאתם אותו."
המילים המדויקות של שיין היו "מה שנשאר ממנו." אבל לאיון לא חשב שזה מה שהאוול צריך לשמוע.
"מתי אכלת בפעם האחרונה?"
לאיון נאנח.
"טוב, יש לך שלוש שניות לתת לי סימן חיים לפני שאני לוקח את השמיכה ובודק אם אתה נושם." הוא חיכה קצת, שום דבר. "אחת…"
הוא הביט מעבר לכתף שלו. הוא הרגיש כאילו הוא אמור לעשות את זה, משום מה.
"שתיים…"
לשנייה הוא חשב שהאוול זז קצת, או שאולי הוא דמיין את זה?
"שלוש."
הוא משך את השמיכה, זו שכיסתה את האוול מהמותניים ומעלה.
השיער שלו היה פרוע, והחולצה שלו הייתה מלוכלכת. נראה שהוא איבד מעט משקל. העיניים הכחולות שלו בהו בחלל, הן נראו ריקות, כמו מים רדודים. שונים מהמים האין סופיים שלפעמים היה אפשר לראות בעיניו. מבט נוגה ומהורהר נשקף מהבעתו, שפתיו הדקות וחסרות הצבע לא נטו כלפי מטה ולא כלפי מעלה. הוא נראה כאילו הוא מחזיק את עיניו פקוחות, זה רק גרם לו להראות מהוהר יותר. העור שלו לא היה רק חיוור, הוא היה דק כנייר, וכמעט שקוף. ידיו חבקו לחזהו משהו כחול וכסוף. המעיל.
"אתה יודע, שאני לא באמת שמאלי?" הוא לחש. "בידיים, אני מתכוון. בידיים אני ימני. אבל אבא שלי היה שמאלי. וכל כך רציתי להיות דומה לו… לא יכולתי להיות גדול וחזק כמוהו, לא יכולתי להיות אמיץ כמוהו, אבל יכולתי לנסות ללכת כמוהו, יכולתי להשתמש באותן מילים בהן הוא השתמש, ויכולתי לכתוב ביד שמאל עוד ועוד ועוד עד שכתב היד שלי הפך לקריא. אני מניף את החרב ביד ימין, אם אני לא חושב על זה."
הוא חיבק את המעיל חזק יותר.
"כל כך רציתי להיות כמוהו שגנבתי את המעיל שלו. אמרתי לעצמי שזה בסדר, כי אני שומר עליו. זה בסדר שלקחתי את הדבר הכי חשוב בעולם, כי אני שומר עליו, ואני דואג שהוא לא יתלכלך ולא יקרע. ואם הוא היה מתלכלך, היייתי מנקה אותו שעות, עד שהוא היה כמו שקיבלתי אותו. הוא נקרע פעם אחת, וריין תיקנה אותו. היא הייתה רק ילדה קטנה, חשבתי שהיא סתם ילדה קטנה כמו כל הילדות הקטנות האחרות. ואז היא תפרה את המעיל, בכזה כישרון שלא היה אפשר לדמיין אפילו שהוא נקרע. כמו שאמא שלי עשתה בפעם שהמעיל נקרע לאבא שלי. ידעתי שהיא לא סתם ילדה. ידעתי שהיא הילדה הכי חשובה בעולם. בגלל שהיא תיקנה את המעיל שלי. היא הפכה לנאן קורו. ועכשיו… היא לא יכולה לתקן אותו. הוא הרוס מידי. אין שום דרך לתקן אותו. אני גנבתי אותו, וזה לא בסדר, זה לא הוגן וזה רע ואבא שלי לא היה סולח לי לעולם, כי אני לא שמרתי עליו. אני לא דאגתי שהוא ישאר נקי ושלם. אני נכשלתי. בדבר האחד שעשיתי כמו שצריך."
לאיון התיישב לידו, האוול עדיין לא הביט בו.
"לפני ארבעה חודשים, הצלת את החיים שלי." הוא אמר. "זוכר? כשברחנו, אתה הצלת את החיים שלי ואת החיים של כולם. אז זה דבר אחד שעשית ממש ממש טוב."
לאיון החזיק בלסת שלו, והסב את מבטו אליו בעדינות. "היינו בני עשר, מנעת ממני לברוח. אחרי שאבא שלי… אני רציתי לברוח, לא ידעתי מה לעשות, פתאום לא היו מבוגרים, הייתי לבד והייתי מיואש. אבל לא אתה, הו לא. אתה אמרת לי להתעשת. אתה ידעת מה לעשות. אתה תמיד ידעת מה לעשות. בגיל שבע, הרגעת אותי, אם היינו רצים, ושוברים כד, ואני הייתי בוכה והייתי נכנס לפאניקה וחשבתי שכל העולם נחרב. לפני כמעט שנה, היינו בארמון, והמלך דיבר על אבא שלי, נשברתי לגמרי. ואתה שכנעת אותי שהכל יהיה בסדר. בגיל תשע, אמא שלי מתה, ואני לא רציתי לצאת מהחדר שלי יותר לעולם, ואתה נכנסת ואמרת שהיא מתה וזה נורא ועצוב אבל אני לא יכול שלא להמשיך הלאה כי החיים ממשיכים ואם אני אשאר תקוע באותו מקום הם ימשיכו בלעדי. בגיל אחת-עשרה, לימדת אותי איך אני אמור להתנסח במכתבים. בגיל שמונה, אתה לימדת אותי איך לאיית בלי שגיאות. בגיל שתים עשרה, הראית לי איך משתמשים בפותח מכתבים. גיל תשע-עשרה, שמת לב לבחור חשוד בקהל, וצעקת רגע לפני שהוא שיסף את הגרון שלי מאחור. שש-עשרה, עזרת לי לשנן את השמות של כל הסגנים של סקיי רגע לפני שהם הגיעו לישיבה. תשע, לקחת על עצמך את האשמה לבלגן בחדר האוכל. שבע-עשרה, שמרת על הדלת בזמן שהקאתי את נשמתי מרוב לחץ. שמונה-עשרה, זייפת את החתימה שלי על מאות מכתבים כדי שאני אוכל להישאר במיטה עם השפעת שלי. עשרים, אמרת לנתנאל גרייס לאן הוא יכול לדחוף מה כשהוא רצה להעיר אותי בשביל ניירת אחרי הלילה נטול-השינה החמישי ברצף שלי. תשע-עשרה, שיקרת לעשרה אנשים ואמרת שאני חולה מכדי להתנתק מדלי ליותר מדקה כדי שאני אוכל לראות את ריין. עשרים ואחת, מצאת אותי באמצע היער ונתת לי תה אחרי שקיבלתי התקף חרדה. עשרים, מצאת אותי מתכווץ בבסיס ונתת לי תה אחרי שקיבלתי התקף חרדה. תשע-עשרה, שיקרת בשבילי ונתת לי תה, התקף חרדה. שש-עשרה, תה, התקף חרדה. שתים עשרה, תה, התקף חרדה. שמונה, תה, התקף חרדה. ואתה יודע מה? תמיד רציתי להיות כמוך. מגיל שמונה עד גיל עשרים ואחת רציתי להיות מסוגל להכין תה בכל מצב. רציתי להיות מסוגל להגיד שלא משנה כמה אני כועס או מפחד או עצוב, לא משנה כמה אני רוצה לצרוח או לבכות או להתקפל ולא לקום לעולם, אני יכול להכין תה, ולתת אותו לחבר שלי שסובל או חולה או מפחד או לא מצליח לנשום. החיים הם מים, האוול, ובזמן שכולנו שוחים בהם ומנסים שלהשאיר את הראש מעליהם, אתה יושב על הקרח ושותה תה ארל גריי בלי סוכר. אז הנה לך, זה משהו שאתה טוב בו. אתה טוב בלהכין תה."
האוול הביט בו באותו מבט נוגה כאלף מקוננות.
"אבא שלי לימד אותי להכין תה, לאיון."
לאיון רצה לצרוח, הוא רצה לבעוט באבן, הוא רצה לחנוק את האוול וכל אדם אחר על פני כדור הארץ. אבל במיוחד את האוול.
אחת.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
שש.
שבע.
שמונה.
תשע.
עשר.
הוא עדיין רצה להכות את האוול, משמע, כנראה שזה הגיע לו.
הוא נתן לו סתירה. לא חזקה כמו שהוא היה רוצה, אבל מספיק חזקה כדי להוריד את המבט המהוהר מפניו.
"לא אכפת לי! לא אכפת לי! היחיד שאכפת לו מהמעיל הזה הוא אתה! אם אתה רוצה להסתתר מתחת לשמיכות! אז בסדר! אבל אתה לא יכול לעשות את זה בגלל אנשים אחרים! הבעיה שלך היא לא שאתה לא חושב על אחרים! היא שאתה חושב עליהם יותר מידי! תפסיק להלקות את עצמך בגלל מה שאבא שלך היה חושב! אבא שלי מת! אבא של ריין מת! אבא של שיין מת! ואני עומד כאן וצורח עליך! אני לא חושב "מה אבא שלי היה אומר על זה?" בגלל שהוא לא אומר כלום! וגם אבא שלך לא אומר כלום! היחיד שחושב שאתה חלש ופחדן ומכוער הוא אתה! אוקי?! אתה תולה את כל החיים שלך במה שאחרים אומרים! והם לא אומרים כלום! זה לא משנה מה אבא שלך היה אומר! וגם לא מה אבא שלי היה אומר! אבל אם אנחנו כבר מדברים על זה! שניהם היו אומרים לך לקום! לאכול משהו! וללכת לחפש מישהו שיוכל לעזור לך! ריין טובה! אבל אולי יש יותר טובים ממנה! אז תזיז את האתה-יודע-מה שלך ותתעשת! תתקן את המעיל בגלל שהוא חשוב – לך – לא בגלל מה שאבא כזה או אחר היה אומר!"
שפתו של האוול רעדה, כולו רעד. העיניים שלו היו מיימיות. הוא נשם נשימות לא יציבות מבעד לשפתיים פשוקות רק מעט. הוא יבכה, לאיון חשב. הוא בהחלט בהחלט הולך לבכות.
ורגע לפני שהוא ירד על ברכיו והתחנן לסליחתו של אדוארד, האיש נעמד.
"בסדר."
והוא הלך, בצעדים הגדולים והגאים שלו שלא השמיעו צליל.

כשרד הייתה קטנה, היה לה מנהג שכזה.
היא הייתה לוקחת מחברת, ורושמת משהו שהיא לא הבינה, סיטואציה שהיא ניסתה לפצח. היא הייתה רושמת את כל העובדות בקו מסודר, היא הייתה מנסחת אותה בצורת שאלה, וכותבת את האפשרויות. היא רשמה טיעוני בעד ונגד לכל אפשרות, ולמטה, מה הרגש שהאפשרות מעלה בה.
היא פחות או יותר הפסיקה לעשות את זה, כי היא הבינה יותר דברים. פעם היא פחדה מהכל, עכשיו… היא פחדה רק מבערך שישים אחוזים מהדברים.
אבל באותו זמן, היו כל כך הרבה דברים שהיא לא הבינה. לא הייתה לה ברירה מלבד לשלוף מחברת, ועיפרון, ולהתחיל לכתוב.
הכותרת הייתה: ג'יימס
.
עובדות: הוא חסר הכרה, הוא חסר הכרה כבר שבוע, אף אחת מהאחיות לא יודעת למה, ריין אומרת שלאיון אומר שהכל יהיה בסדר.

היא עצרה לרגע, וחשבה על זה. היא בטחה בריין, וגם בלאיון. לכן היא הדגישה את העובדה הזאת.

שום דבר לא מעיר אותו, הוא זז מידי פעם, ולק וסנואו נראים נחושים להתכרבל איתו, ולק וסנואו נוהמים על מי שמנסה להתקרב אליו, הם מרשים רק לרד וריין לגעת בו, הם שומרים על התיק שלו מכל משמר.

היא נשמה עמוק, והמשיכה לכתוב.

שאלה: מה לעשות.

אפשרויות: לפעול בצורה קיצונית כדי להעיר אותו, לחכות, לבקש מהאוול עזרה.

לפעול בצורה קיצונית:
בעד- יכול להיות ששום דבר אחר לא יעיר אותו, הוא לא מראה שום שינוי.
נגד- זה עלול לא לעבוד, זה עלול לפגוע בכל הנוגעים בדבר.
פחד.

לחכות:
בעד- ברוב הפעמים בהם היא התערבה בענייני חוזה-העתידות של ג'יימס דברים רעים קרו. אולי הוא רק זקוק לזמן. נראה שולק וסנואו תומכים בהחלטה הזאת. לא נראה שהוא במצוקה.
נגד- זה קשה מאוד, לשבת ולא לעשות כלום. ולק וסנואו הם חיות.
פחד.

לבקש מהאוול עזרה:
בעד- הוא מכשף, הוא מבין בדברים האלה. הוא היה האחרון שראה את ג'יימס ער. הפעולה שגרמה לג'יימס להירדם נעשתה לפי הוראותיו של האוול.
נגד- האוול מפחיד, לפעמים הוא מתנהג בצורה מסוכנת, הוא וג'יימס לא מסתדרים.
היא חשבה לרגע.
והאוול לא דיבר עם אף אחד במשך כמעט שבוע.
חוסר ביטחון.

היא הביטה בג'יימס, הוא נראה שליו, בטוח, ישן.
רד סימנה בעיגול את "לחכות", וסגרה את המחברת.
הוא שכב, חציו על שק השינה הפרוש וחציו עליה, במערה קטנה בה הוא נרדם. לרד לא היה הלב להזיז אותו. אחרי שהניעורים, הצעקות, וחמשת דלי המים, לא עזרו בדבר, היא החליטה פשוט להניח לו. ראשו נח בחיקה, ושמיכה כיסתה אותו. עיניו היו עצומות, ושפתיו פשוקות מעט. נשימתו העלתה שמץ של אדים באוויר, השיער השחור שלו נראה נעים ורך. רד נגעה בראשו, היא הגישה את קצוות השיער מדגדגים את ידה, מבצבצים בין אצבעותיה. היא ליטפה את ראשו בתנועה מרגיעה, כפי שהיא תמיד עשתה אחרי החיזיונות שלו. כשהוא בכה אל הברכיים שלה, או אל הכתף שלה, או אל הבטן שלה. הוא היה כל כך קטן… כל כך קטן ואומלל ומבולבל, היא ידעה שהוא זקוק להגנתה. אף אחד בעולם לא היה מסוגל לשכנע אותה אחרת. לא היה אף אחד אחר בעולם שישמור עליו. לא הייתה לו אמא, ולא אחות או אח או סבתא או אבא. גם לרד לא היו אף אחד מהדברים האלה. טוב, פעם היה לה לפחות אחד מהם, אבל היא עזבה את סבתא שלה יחד עם כל שאר העולם. כי היא לא יכלה לעמוד בזה יותר, בחיים שלה, היא פשוט לא הייתה מסוגלת.
הלב שלה נצבט רק מהמחשבה על השנים שהיא בילתה בבדידות נוראית. גונבת אוכל, בורחת, מפוחדת מכדי לנשום.
לפעמים היא כעסה על עצמה בגלל זה, בגלל שהיא גנבה, בגלל שהיא ברחה, בגלל שהיא השאירה את סבתא שלה לבדה וחולה. זה היה אנוכי, ורע. מסוג הדברים שריין הייתה קוראת להם פחדנות טהורה. היא פשוט לא ידעה מה לעשות יותר, היא הייתה מוכרחה לברוח. או לברוח או למות, אלו היו הברירות שלה.
לא, ריין בוודאי הייתה אומרת, אם הסיפור היה סיפור של מישהו אחר ולא שלה. היא הייתה יכולה להישאר שם, ולספוג, ולהתמודד. היא הייתה יכולה להיות חזקה. אמיצה. עמידה. כל הדברים שרד לא הייתה בשום פנים ואופן.
אנחה.
היא לא יכלה לדבר על הדברים האלו עם ריין, חברתה הטובה ביותר. היא לא הייתה מבינה. ריין הייתה נשארת שם, ובועטת את כל הילדים ההם לעזאזל. ג'יימס היה… היא לא רצתה לספר לו על הדברים האלה, והוא לא רצה לשמוע. גם כשהוא היה בהכרה. שיין…
שיין היה מצחיק, הוא תמיד גרם לה לחייך, הוא היה הנער הראשון שאי פעם גרם לה להרגיש יפה. הלב שלה פרפר בכל פעם שהוא חייך, את החיוך הגדול והמקסים שלו שהתפרש על חצי מפניו, או את החיוך הקטן והמתבייש, כשהלחיים שלו הסמיקו, והאוזניים שלו נהיו אדומות, משום מה. האוזניים שלו האדימו! הוא הסמיק באוזניים! רד לא הייתה מסוגלת לחשוב על משהו מקסים יותר מזה. הייתה לו גומה אחת, בצד שמאל. והאצבעות שלו היו עדינות. הידיים שלו לא היו גדולות, כמו של לאיון, או דקיקות, כמו של האוול. הידיים שלו היו קטנות ועדינות. בדיוק באותו גודל של הידיים שלה. והוא הריח כמו מדורה, כמו מדורה על שפת הים. רד מעולם לא ראתה את הים, ולבטח לא הדלקה מדורה על שפתו. אבל סיפרו לה על הים, והיא ידעה ששיין מריח בדיוק כמו לשבת סביב המדורה, על גזעי עצים ועל החול הלבן -סיפרו לה שהוא לבן-זהוב, כמו שנהב- עם הצליל השליו הזה, של הגלים ושל העץ המתפצפץ.
שיין היה נפלא, ומצחיק, ומלא חיים, הוא התרגש מכל דבר, היה לו חיוך מלא אקסטזה, ואש בעיניים. הוא היה חם, וטוב-לב, ותמים, ומתוק, ולפעמים קצת מבולבל, אבל בכל זאת, הוא הבין דברים. וכולם אמרו שהוא טיפש, כי הוא לא ממש חושב על דברים עד הסוף. אבל מבחינת רד, זו לא הייתה החוכמה ששינתה. מה ששינה היה זה שהוא הבין אותה, הוא הבין בני אדם, הוא אהב אותם, רק בגלל שהם בני אדם והוא מבין אותם. וזה יותר ממה שהיה אפשר להגיד על האוול, או על לאיון. לא משנה את מי היו שואלים, כולם היו אומרים שלאיון הוא טוב-לב וחם ומלא אהבה, והוא באמת היה טוב לב, והוא באמת היה חם, אבל הוא לא היה מלא אהבה. הוא לא אהב את האנושות כולה. הוא חשד באנשים, הוא נלחם באנשים, וטוב שכך. אם הוא לא היה עושה את זה הארץ הייתה במצב נורא עוד שנים רבות. אבל הנקודה הייתה, שלאיון ראה בן אדם אקראי, והוא חשד בו עד שהייתה לו סיבה לא לעשות זאת. ככה עשו כל האנשים שהיא אי פעם הכירה, חוץ משיין. מבחינת שיין, כל האנשים בעולם היו טובים, עד שהוכח אחרת. לאיון היה אדם של תקווה, של הכל יהיה בסדר. ריין הייתה אדם של אומץ לב, האוול היה אדם של חופש, רוי היה אדם של לחימה ואדם של חוזק, ושיין… שיין היה פשוט אדם של אהבה. והיא אהבה אותו, היא באמת-באמת אהבה אותו.
היא נאנחה, ופתחה את המחברת שלה שוב.
כותרת: שיין

עובדות: אני אוהבת אותו, אני לא יודעת אם הוא אוהב אותי חזרה, הוא נישק אותי, הוא נישק אותי שוב, הוא התעלם לחלוטין מעצם קיומי (ומעצם קיומו של כל מי שאינו ריין, בעצם) במשך כמה חודשים, הוא חזר לעצמו, הוא מתחמק ממני מאז.

שאלה: מה לעשות עכשיו?

אפשריות:
להעתמת איתו, להתעלם ממנו חזרה, להגיד לו מה אני מרגישה, לשכוח שאי פעם קרה ביננו משהו ולא להסתכל לו בעיניים שוב לעולם.

התעמתות:
בעד- הוא יהיה חייב להבהיר סוף סוף מה הוא חושב עלי,
נגד- אני לא רוצה לפגוע בו, אני מפחדת.
אימה.

התעלמות:
בעד- אני אחזיר לו באותו מטבע.
נגד- זה לא יקדם שום דבר, אני לא ניהנת מנקמה, אני אפילו לא כועסת.
בלבול.

להתוודות על הכל:
בעד- אם הוא באמת אוהב אותי, זה פחות או יותר יפתור הכל.
נגד- אם הוא שינה את דעתו בחצי השנה שעברה מאז שהוא נישק אותי, זה פחות או יותר יהרוס הכל.
אימה.

להתנהג כאילו שום דבר מעולם לא קרה:
בעד- זה קל.
נגד- אני אוהבת אותו, אני לא רוצה להתנהג כאילו כלום לא קרה.
סירוב.

לפעמים היא הצטערה שאין מי שיגיד לה מה לעשות. לפעמים התחשק לה לתת את המחברת לאיש אקראי ולהגיד לו לבחור אחת מהאפשרויות. אין אפילו מי שיתן לה עצה: ריין נאמנה מידי לשיין, היא תתן לו איזה נאום גדול על זה. לג'יימס היה קשה עם עצם הרעיון שאולי יום אחד יכול להיות שהיא עלולה להיות חלק ממערכת יחסים רומנטית כלשהי, סנואו היה דוב קוטב עם קרניים. זה פחות או יותר סיכם את החברים שלה. עכשיו, כשתיאו…
הם היו יושבים במשך שעות, הם היו עולים למצוק ושוכבים על גבם, מביטים בכוכבים ומדברים. תיאו היה מדבר על החיים, ועל העולם, ועל האנשים שבתוכו. הוא היה מדבר המון על לאיון, לפעמים גם קצת על ריין. הם היו מדמיינים ביחד מה יבקע מהביצה של תיאו, כשהיא תבקע. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו אפילו לרגע קטנטן שאולי מה שהיה בפנים באמת מת, כמו שהאוול אמר.
ג'יימס לא השלה אותה, הוא לא טרח להמתיק את הבשורה. הוא אמר "האוול הולך לנסות להחזיר את תיאו, הוא הולך להיכשל."
היא לא פקפקה בג'יימס.
זה היה כל כך לא הוגן, פשוט לא הוגן. למה? למה דווקא הוא? מכל האנשים בעולם? למה דווקא תיאו המתוק והלא לוחמני? איך זה שאנשים כמו רוי שכל מה שהם רוצים הוא להילחם נפצעים בקרב שהם רק מתחננים לאלוהים שהם היו מתים בו, ואנשים כמו תיאו שהיו שמחים לחיות את שארית חייהם עם רגל אחת פחות או יותר כדי למות בשלווה ובלי כבוד מצ'ואיסטי בגיל תשעים עם עשרת הנכדים שלהם? למה היקום כל כך לא הוגן?! התחשק לה לצרוח את זה. זה היה כל כך מוזר ונוראי, והיא פשוט לא הבינה. היא לא הבינה, איך זה יכול להיות שהוא מת? היא לא הבינה, היא פשוט לא הבינה.

תיאו

עובדות: הוא מת, וזה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן. כי הוא היה אמור לחיות עוד שבעים שנה, הוא היה אמור למצוא אהבה ולהתחתן והוא רצה לגור בבית עשוי עץ על גבעה שמשקיפה לאחו, הוא היה אמור לחבק אותי בכל פעם שאני באה לבקר, הוא היה אמור להיות האדם הראשון שאני אספר לו כשאהבת חי ישאל אם אני רוצה להתחתן איתו. היינו אמורים לשבת על המרפסת ולשתות לימונדה ולראות את הילדים שלנו רצים באחו ואת אבא שלהם רץ אחריהם, הוא היה אמור לצחוק ולחבק ולספר סיפורים במשך שבעים שנה, הוא היה אמור להיות הדוד האהוב על הילדים שלי, ואני הייתי אמורה להיות הדודה האהובה על הילדים שלו. הוא היה אמור להבין מי הוא, הוא היה אמור להגיע אלי יום אחד ולהגיד לי שהוא מבין, שהוא מבין מה הוא רוצה לעשות ואיך הוא רוצה לעשות את זה. היינו אמורים להיות החברים-הכי-טובים במשך שבעים שנה.

שאלה: מה אני יכולה לעשות בנוגע לזה

אפשרויות:

היא מצאה את עצמה בוהה בדף. בלי מושג מה לכתוב, בלי מושג מה לעשות, בלי אפילו אפשרות אחת.
והדבר היחיד שהיא הצליחה לעשות באותו רגע, היה לבכות.