היסודן האחרון 76- חוכמת האמהות ותפר מוסתר

האוול לא הצליח לנשום, האחות בחנה את המעיל מכל צדדיו וכיווניו. מהמהמת לעצמה.
"ובכן, לא חסר בד. זה טוב. אני חושבת שהוא נראה במצב הרבה יותר גרוע ממה שהוא באמת, בגלל הלכלוך. אני מניחה שהייתי יכולה לתקן אותו פחות או יותר," היא הרימה את עיניה הכהות אליו. "אבל זה יקח ימים, אם לא שבועות. כמה חשוב הבגד הזה בדיוק?"
"יותר חשוב מכל דבר אחר בעולם."
"יותר חשוב מאחותך?"
האוול הטה את ראשו מעט הצידה. "מה?.. אני בן יחיד…"
האחות צחקה. היה לה צחוק חביב. "זה סתם ביטוי של הדרום, אל תתייחס. אם הוא באמת חשוב כל כך, אני אעשה כל מה שאני יוכל." האוול נאבק בדחף לתקן אותה. "אבל כדאי שתתכונן מראש, יקירי. אני לא חושבת שהוא יראה ממש כמו קודם."
לבו של האוול נעצר לרגע, הוא בלע את רוקו. "אם… אם יש לך חוט אפור. זה מה שחברה שלי עשתה." הוא הצביע על עיטור פשוט ומקסים שהופיע על הצווארון. "זה לא היה שם קודם."
האחות צחקה.
"אם ככה, החברה שלך חכמה מאוד, וגם מוכשרת." היא נגעה בכתפו, ואז מיד אספה את ידה לחזה. "אתה כזה רזה! איזה מין חברה יש לך שלא דואגת שתאכל? אם יש טעות בלתי נסלחת בטיפול בגבר, זה לא לדאוג שהוא יאכל."
האוול פתח את פיו להסביר לה שריין היא רק ידידה טובה. אבל אז הוא מצא את עצמו מצמיד את שפתיו, ומחייך.
האחות סרקה אותו מכף רגל ועד ראש, שלוש פעמים.
"אתה יודע," היא אמרה, ופנתה לאחד הארונות הניידים. "אתה בחור נאה מאוד. אבל אתה חייב להעלות קצת במשקל. אני רעבה רק מלראות אותך, יקירי. אם לא תאכל, לא תגדל."
האוול גיחך. "לא נדמה לי שאני אמור או רוצה לגדול יותר מזה."
היא הרימה את מבטה, ובחנה אותו שוב. היא הייתה שמנמונת, בעלת לחיים עגולות וסמוקות.
"נה, ראיתי גברים יותר גבוהים ממך." היא חזרה לחטט במגירות. "בעלי, שינוח על משכבו בשלום, היה בגובה של יותר משני מטר. מתאיים וחמישה-עשר סנטימטרים, עם זכור לי נכון."
האוול התיישב על מיטת הטיפולים. "מתי הוא מת?" קולו היה שקט וקודר.
"הו, אל תדאג, יקירי, הוא מת בשלווה לפני הרבה-הרבה זמן." היא צחקה צחוק קטן ומלא נוסטלגיה. "איזה גבר מדהים, טוב-לב, מקסים," היא צחקקה. "וכל כך נאה…" האחות חשבה לכמה שניות. "קצת דומה לך, למען האמת. גם לו היו עיניים כחולות ושיער בלונדיני. קצת יותר… חי, משלך. אבל אני מניחה שזה בגלל שאתה לא אוכל מספיק."
היא הזדקפה והסתובבה אליו, אוחזת בידה סליל חוט כסוף.
"לא נדמה לי שאני אמורה להשתמש בזה לתיקון מעילים, אבל…" היא שלחה את ידה, וצבטה את הלחי שלו. "אתה כזה מתוק, אני לא יכולה להתעלם ממך."
האוול לא הספיק להזדעזע, והיא כבר המשיכה.
"במחשבה שנייה, אתה גם די דומה לבן שלי. הוא בחזית, אמיץ שכמותו. נדמה לי שהוא בערך בגיל שלך. בן כמה אתה?"
"אני אהיה בן עשרים ושתיים בקרוב."
"הו!" היא קראה בחדווה. "אז אתם ממש קרובים, הוא יהיה בן עשרים ושלוש בסתיו." צחקוק. "אולי תוכל לעזור לי, אני רוצה לשלוח לו משהו ליום ההולדת שלו, כי הוא לא יכול לבוא אלי ואני לא אליו, אבל אין לי שמץ של מושג מה מתאים לשלוח לבחור בגילו!" היא הטתה את ראשה הצידה. "אתה היית שמח לקבל צעיף סרוג? או שזה לא 'מגניב'?"
האוול לא הצליח שלא לחייך. "אני הייתי מאושר."
היא חייכה גם היא. "אתה יודע מה, לפני שנעשה עוד דבר אחד, זו שעת ארוחת הערב. ואתה לא מדלג עליה בשום פנים ואופן."
"הו, תודה, אבל בא-"
"לא!" קראה האחות. "לא במשמרת שלי. תישאר כאן, אני אחזור עוד רגע עם שתי מנות."
ואכן, האחות קיימה את הבטחתה, וחזרה לאחר רגע עם צלחת מלאה באורז. רוטב בשרי ואדום כיסה אותו, ושלושה כדורי בשר הונחו בקפידה בפסגתו.
"הצלחת לשכנע את אפונה לתת לך שתי מנות?" שאל האוול, נדהם.
האחות צחקה. "היא באמת לא כל כך רעה ברגע שמכירים אותה, יקירי. אל תשפוט אנשים על פי מה שאנשים אחרים אומרים עליהם." היא רכנה מעט קדימה. "לדוגמה, ברגע שנכנסת הנה, אחת מהאחיות הצעירות יותר הצביעה עליך ואמרה: "האיש הזה מטורף לחלוטין." והנה אני, יושבת כאן ונהינת מאוד מחברתך."
האוול הביט ברגליו בהשפלה, הוא שמע את צקצוק הדאגה של האחות. "הו, יקירי, אל תגיד לי שזה מכאיב לך…" היא הניחה את שתי מנות האורז, ונעמדה מולו. מרימה את מבטו בעדינות אל עיניה החומות.
"תקשיב לי, אתה בחור צעיר ונאה, בלי שום סיבה לדאוג לשפיות שלו. וכל מי שאומר לך אחרת, מצידי יכול לעבור באופן קבוע למקום בו השמש לא זורחת."
האוול חייך חיוך קטן, היא התיישבה לידו.
"אתה רזה מידי, חסר ביטחון, ולא מודע לכמה מקסים אתה. כל כך ברור מה חסר לך!"
האוול הביט בה בשאלה.
"אמא! בכל המלחמה הזאת, בנים עוזבים את הבית לפני שהם אמורים! אם זה היה תלוי בי, אף בן לא היה חי במרחק של יותר מקילומטר מאמא שלו."
היא צבטה את לחיו, שוב. הפעם האוול לא הזדעזע בכלל. היה משהו כמעט… מנחם, בצורה בה היא הביטה בו בעיניה החמות ומלאות האהבה. משהו שהרגיע אותו יותר מכל ה'הכל יהיה בסדרים' של לאיון גם יחדיו. משהו בעיניה הזכיר את מדיסון בורק, רק שאם הוא הביט עמוק עמוק פנימה, החום בעיני אמו של לאיון נראה גרוטסקי, מעוות, שבור.
"אמא שלך עדיין בסביבה?" היא שאלה. האוול חש גל של קור עובר בכל גופו.
"לא." קולו היה מעט חנוק. עיניה של האחות התמלאו רחמים. היא חיבקה אותו.
"בן כמה היית?" היא שאלה בלחש.
"שבע." הוא פלט במחנק. ההרגשה של ידיה הקצרות והשמנמנות כנגד גבו עוררה מין חמימות בלבו.
"מסכן שכמותך… אין פלא שאתה כל כך מפוחד…"
האוול לא חשב שהסיבה שהוא מפוחד הייתה שהוא לא ראה את הוריו חמש-עשרה שנה.
היא הרפתה ממנו, ונתנה לו עוד מבט חם אחד.
"אל תדאג, מה שחשוב הוא שעכשיו אתה לא לבד יותר."
האוול חייך, וגם היא חייכה. מוסרת לו את האורז שלו.
הוא בהה באורז במשך דקות מספר, לרוטב האדום היה ריח בשרי שמילא את פיו רוק. ובכל זאת, הוא היה חייב להכריח את עצמו לאכול. עבר הרבה זמן מאז שהבטן שלו הייתה ממש ממש מלאה. בדרך כלל הוא חטף לעצמו אוכל פה ושם. הוא שכח שלמרות הכבדות, התחושה הייתה חמימה ונעימה. לא פלא ששיין ישן כל כך טוב, הוא גיחך לעצמו. הוא אכל המון.
"לאכול זה נחמד, נכון?" שאלה האחות. האוול חייך. "את צודקת."
על פניה העגלגלות עלה חיוך מרוצה ורחב, והיא הניחה את קערת האורז הריקה שלה על השידה. מרימה את המעיל, מחט, וחוט.
תחילה היא פרשה אותו על ברכיה, מניחה כל חתיכת בד במקומה הראוי. ואז היא השחילה את המחט דרך קצה אחד של הקרע הגדול מכולם, שהשתרך מאמצע הגב עד לסוף המעיל. ודרך הקצה השני.
"התפרים יהיו בצד הפנימי," היא הסבירה. "לא יראו אותם."
האוול חשב על הצלקת המכוערת שהתנוססה על רגלו. הוקל לו לשמוע שלא תהיה אחת כזו על המעיל היקר של אביו.
"זה יהיה הסיבוב הראשון. אחר כך אני אנקה אותו, אתפור הכל עוד פעם. בתפרים קטנים ונסתרים, ואתיר את התפרים האלה."
האוול הרגיש כאילו אגרוף הברזל שאחז בריאותיו התרופף.
הם דיברו במשך שארית הערב. על הא ועל דה. היא הייתה כל כך נעימה, עם הסינר הלבן שלה, שטביעות ידיים בכל הצבעים והגדלים קישטו אותו. "אומנם אלו לא המדים הרישמיים של האחיות," היא הסבירה. "אבל אני מבשלת עם הסינר הזה כבר עשרים שנה. הוא מוצא חן בעיני. זו," היא הצביעה על טביעות יד ירוקה וקטנה. "היד של הבן שלי. כשהוא היה רק בן שלוש. קטנטנן ממש!"
האף שלה היה עגול, קצת גדול, אבל בצורה שהתאימה לפנים העגלגלות שלה. גם הוא היה סמוק. שערה האפרפר נאסף לפקעת עגולה ומשוחררת על גבה. ועיני השקד העגולות שלה היה מלאות בחיבה. בבית הוריו, היו זוג מריונטות שישבו על המדף מעל האח. של איש ואישה זקנים. האיש תמיד הפחיד אותו, הוא נראה כועס. אבל האישה חייכה חיוך חם ונעים. לא היה קשה לדמיין מריונטה מגולפת לפי תווי פניה של האחות.
רק כשהשעה התקרבה לחצות, היא הפסיקה את שיחתם הנעימה.
"יקירי, אתה מוכרח ללכת לישון עכשיו."
"תודה על הדאגה, אבל אני באמת יוד-"
"לא." אמרה האחות. "כבר ניהלנו את הדיון הזה, והרי צדקתי בנוגע לארוחת הערב. בדיוק כפי שאני צודקת לגבי השינה. תאמין לי, העולם הרבה יותר וורוד כשאתה ישן מספיק."
"טוב, באמת צדקת לגבי האוכל, אבל-"
"בלי אבל ובלי שמבל. אני אמא, אנחנו תמיד צודקות לגבי אוכל, ואנחנו תמיד צודקות לגבי שינה. כמו גם לגבי תיקון של דברים, ולגבי מכות וחתכים. ריבים, בכי, ניחומים, צרות, כעס, בישול, חתונות, כל הדברים האלה הם תחת סמכותן של אימהות."
"אז בשורה התחתונה, את יודעת מה יותר טוב בשבילי יותר ממני בכל נושא."
"בדיוק." אמרה האחות. "אז לך לישון עכשיו, ותבוא בבוקר – אחרי ארוחת הבוקר, שאני אכעס מאוד אם אשמע שפספסת – ואם תגיד לי שטעיתי, אני אשמור את הפה שלי סגור ולא אגיד לך מה לעשות יותר לעולם."
האוול נכשל בנסיון לכבוש את חיוכו.
"עשינו עסק."
הוא קם ללכת, אבל קולה החם של האחות עצר אותו.
"חכה," היא אמרה. "עכשיו הבנתי שלא אמרת לי אפילו איך קוראים לך."
האוול חייך את החיוך הכי כנה שהוא חייך מזה זמן רב.
"אדוארד. קוראים לי אדוארד."