היסודן האחרון 78- היום הנורא והטוב ביותר

Moon Llight 09/01/2015 726 צפיות 2 תגובות

הוא היסס. הוא ידע שהוא צריך לסרב, לחייך ולהגיד 'לא תודה'. אבל… הפיתוי היה לא יאמן. הוא פתח את פיו לסרב, אבל המילים פשוט לא יצאו. הוא היסס. הוא היה צריך לסרב, אבל הוא היסס.
אבל אתם לא מבינים על מה מדובר בכלל, אולי כדאי שאתחיל מההתחלה.

לאיון הביט עמוק אל תוך עיניו הכחולות של ג'ק רשיו.
"לא." הוא אמר. ג'ק נעמד.
"לכל הרוחות! אני מוכן! קלאוד אמרה שאני מוכן! מאייר אמר שאני מוכן! מה עוד אתה צריך בשביל להוציא אותי מהמקום המזורגג זה?!"
"אני מצטער, אבל אני לא יכול לשלוח אותך."
"למה?!" צרח ג'ק. לאיון נשם נשימה עמוקה.
"בגלל," קולו היה יציב. "שאתה צריך עוד אימונים."
ג'ק הניח את ידיו על שולחנו של לאיון, ורכן קדימה עד שקצות אפיהם כמעט נגעו.
"אני, לא, צריך, אימונים!" הוא זרק חבילת ניירות על הרצפה. "אני צריך לצאת מכאן וללכת לעשות משהו!"
"אתה כבר עושה משהו," אמר לאיון. "אתה מתאמן."
ג'ק צעק בתסכול, ויצא מהאוהל. מגדף כמו שד. מיד כשהוא יצא, אדם הציץ פנימה. הוא הביט בלחיו הסמוקות של לאיון, ובניירות שפוזרו על רצפת השטיחים הארוגים.
"בשם קראווס, אם מ'דברים על בעיות שליטה בכעסים…"
לאיון קם לאסוף את הניירות, מבט רציני על פניו. "אתה חייב להפסיק להשתמש בביטוי הזה."
אדם שילב את ידיו על חזהו. "אנ'לא מתבייש במאיפה שבאתי, לאיון."
הוא הביט בו במבט רחמני, "לא לזה התכוונתי, זה פשוט שהרבה אנשים עלולים להיפגע מזה. אז אולי עדיף שפשוט… תשמור בלב."
הוא קמט את פניו בכעס, מה שגרם לו להראות ממש כמו נמר המוכן להתקפה. "כמו ש'תה 'שומר בלב' את זה שאתה חושב שהאלוהים שלך חרא?"
לאיון התכווץ.
"אדם!" הוא נשמע מזועזע. "בבקשה, אל תגיד את זה, מישהו עלול לשמוע אותך…"
"ו…" אמר אדם, "מה בדיוק הבעיה בזה?"
"הבעיה היא שזה יכול ממש להכעיס כל מיני אנשים!"
לאיון הזדקף, והניח את חבילת הניירות המסודרת על שולחנו.
"ו…" הוא חזר. "מה בדיוק הבעיה בזה?"
פיטר נאנח, והביט בו במבט רחמני. "אני לא רוצה שאנשים יכעסו עלי בגלל זה! מספיק מהם שונאים אותי גם ככה! והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שמועות שמסתובבות על זה שלאיון והסגן שלו הם כופרים!"
אדם נראה המום, פצוע, נפגע עד עמקי נשמתו.
"לא, לא, אדם, לא התכוונתי לזה ככה! בבקשה אל תיעלב, בבקשה אל תיקח את זה ככה!"
הוא קפץ את שפתיו, ויצא. מבלי אפילו לתת במנהיגו מבט שני.
לאיון אחז בראשו, והחניק את קריאת התסכול שנבנתה עמוק בגרון שלו. לפני שהוא ידע מה קורה, אחד מהחפצים הקטנים שנחו על שולחנו התנפץ על הקיר, והפיל איתו כמעט את כל הנעצים שקישטו את אחת המפות.
כל הקירות היו מכוסים במפות של כל החזיות, נעצים כחולים ואדומים סימנו את התקדמות הצבאות.
ולנטיין לימדה אותו טריק, היא אמרה שתמיד חשוב שהאנשים יהיו בטוחים שהם מנצחים. כשזרם המבקרים הקבוע באוהל שלו התחיל להפוך למודאג עקב הלוחות הכחולים ברובם, היא אמרה לו להפוך את הצבעים. לסמן את צבא המהפכה בכחול ואת צבא המלך באדום.
הקירות נראו כמו שדות פרגים שופעים, שכמה סיגליות כחלחלות נאבקות על חייהן בתוכו.
"לאיון גולד?" שאלה אישה קמוטה וגוצה מפתח הדלת, הוא זיהה אותה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא הופיעה על מפתן דלתו ללא התראה. הרי זו האישה שהאוול תמיד מבלה איתה. זו שהחליטה ללא התראה שזה התפקיד שלה לדאוג לשעת השינה שלו.
"מעולם לא קראתי לעצמי ככה. זה לא השם שלי."
היא נכנסה פנימה. "אתה לא צריך לכעוס כל כך, זו מחמאה. מכנים את הגנרל החשוב ביותר של המלך טריסטיאן סילבר. טריסטיאן סילבר ולאיון גולד. זהב הוא יקר ערך יותר מכסף, הלוא כן?"
היא התיישבה על כיסא העץ מצידו השני של השולחן.
"אני הבנתי שאתה מעדיף לא להיקרא פיטר בורק."
הוא התכווץ למשמע שמו, רק מתוך הרגל.
"הארגון שלך כבר לא סודי יותר, פיטר. אתה לא צריך לפחד מחשיפה." היא אמרה, כאילו היא קראה את מחשבותיו.
"כן, זה פשוט שכבר התרגלתי ל'לאיון'. קצת מוזר להיקרא פיטר פתאום אחרי אחת-עשרה שנה." הוא שיקר. האמת הייתה, שבמשך אחת-עשרה שנים שמו הפך לדבר אינטימי וסודי, שרק מעטים ידעו עליו. לקחו לו שנתיים לגלות לריין איך באמת קוראים לו, זה היה כמעט… מכעיס, כשהמלך פשוט חשף את זה לכל.
"וגם," אמרה האישה. "יש בזה משהו שהופך אותך לכמעט… אגדי. המסתורין, זה מה שאתה מחפש. מנהיג המהפכה האגדי שכולם מספרים סיפורים אודותיו, אחד אומר שהוא מתנשא לגובה של שלושה מטרים, והאחר שהוא יכול להרים חמש-מאות קילוגרמים כאילו היה גרמים ספורים."
לאיון בלע את רוקו. האישה הזאת קראה אותו כמו ספר פתוח.
"את האמת," הוא קיווה שקולו לא נשמע מתוח כפי שהוא הרגיש. "שבנושא כוח ההרמה, הייתי מציע לך לפנות אל אדם גלרוי." הוא צחק צחוק קצר, האישה לא הצטרפה אליו.
"זה הסגן החדש שלך, נכון? נער החתול ששימש כשפן ניסוים."
"הוא לא היה שפן ניסוים." התיז לאיו בחיפזוןן.
"אז מה עשה בדיוק אדם גלרוי בתשע השנים הראשונות לחיו?"
לאיון בלע את רוקו. "אני חושב שזה לא ממקומי לספר לך פרטים אישיים על הסגן שלי."
היא הנהנה. "זה בסדר, לאיון. אני לא פה בשביל להשיג מידע על סגן כזה או אחר. אני כאן בשביל ילד אחד בלבד."
היא רכנה קדימה.
"אני לא יודעת מה הולך בתוך הראש שלך, מאחורי המסכה של השפיות. ובכנות, זה לא משנה לי. מה שמשנה לי היא הצורה בה אתה מתנהג לאנשים שאוהבים אותך. אתה נאיבי ועיוור ואתה לא רואה את האנשים שלצידך. את האנשים שהיו לצידך כבר שנים לא מעטות. בכל סיפור ההתייסרות והסבל הארוך שלך, אתה שוכח דבר אחד: אתה לא השמש, שאר העולם לא סובב סביבך, אם היית מרים את הראש לרגע מכל הסבל שלך, היית שם לב שאנשים אחרים זקוקים לעזרתך! הם לא צריכים שתהיה מנהיג, הם לא צריכים שתעשה הרים של ניירת, הם צריכים שתהיה חבר שלהם. אני לא מפקפקת בחומרתה של האומללות שלך, אבל כשאתה מתעסק רק בה, היא מחמירה. אומללות ניזונה מרחמים עצמיים, והו, אתה מאכיל אותה כל כך הרבה שהיא לא מסוגלת לקום מהמיטה! מתי בפעם האחרונה דיברת עם אחד מהחברים שלך, הא? ואני לא מתכוונת ל'שלום', או 'בוקר טוב'. אני מתכוונת לשיחה אמיתית של ממש, אתה יכול לזכור מתי זה קרה?" לאיון לא הצליח לענות בשום צורה מלבד דממה.
"הייתה לי תחושה כזאת! הייתי ממשיכה לדבר על זה עוד, אבל זה לא מה שמשנה לי, מה שמשנה לי הוא אדוארד היידס! הוא אוהב אותך! הוא אוהב אותך כמו אח! כמו בשר מבשרו! הוא מגן עליך! כל פעם שמישהו אפילו רומז שמשהו לא בסדר איתך הוא נחלץ להצלתך! הוא היה נותן הכל בשבילך!" היא הייתה כל כך קרובה שלאיון יכול היה לראות את השתקפותו בעיניה. "ולך אין אפילו את ההגינות לקרוא לו החבר הכי טוב שלך."
היא התרחקה, צעדה את שלושת הצעדים הנדרשים כדי להגיע לדלת, ועמדה לפתוח אותה,
"אכפת לך רק מאדוארד?"
היא הסתובבה.
"את מתנהגת כאילו… כאילו כל מה שמעניין אותך זה האוול, כאילו את מוכנה לעשות כל דבר בשביל לעזור לו. כל מי שנפגע מזה, זה לא העסק שלך? זה העסק של מי שדואג להם? לא אכפת לך אם יש להם בכלל מישהו שידאג להם? לא אכפת לך אם מצפים מהם לדאוג לאחרים כל כך הרבה, שכולם מצפים שהם יהיו תמיד הכי בוגרים והכי אחראיים ואין אף אחד שחושב שאולי הם רק בני אדם, והם צריכים שיגידו להם שהכל יהיה בסדר פעם בכמה זמן? את מתנהגת כאילו כל האחרים הם רק הערות שוליים, כאילו הוא היחיד שצריך הגנה. כאילו הוא האדם היחיד בעולם הזה!"
היא חייכה, והסתובבה.
"זה מה שאמהות עושות."
היא סגרה את הדלת מאחוריה.
לאיון הרגיש כאילו יש גוש של אש במרכז חזהו.
זה לא הוגן. זה הדבר היחיד שהוא היה מסוגל לחשוב. זה לא הוגן. היא לא יכולה פשוט לבוא ולהטיף לו מוסר ככה בלי לדעת. היא לא יכולה לעשות את זה, זה פשוט לא הוגן. היא לא יודעת מה קרה לו, היא לא יודעת מה הוא חושב. היא לא יכולה להחליט שרק דבר אחד מעניין אותה, ופשוט להרוס את כל השאר ולטעון שזה לא העסק שלה. זה לא הוגן! זה פשוט לא הוגן! היא לא יודעת שהוא היה צריך לשמור על עצמו מהעולם כבר שתים-עשרה שנים! היא לא יכולה פשוט- פשוט- היא לא יכולה! אין לה מושג! היא לא יודעת כמה הוא מתאמץ להחזיק את השברים ביחד! היא לא יודעת כמה כל פעימה ארורה של הלב המזורגרג שלו מכאיבה לו!
הוא דחף את עצמו מהשולחן, ובעט בכיסא. הוא בעט בו שוב, חזק יותר. מספיק בשביל שהוא יפול. ואז שוב, כל כך חזק שנוצר בו סדק. הוא תפס בשתי רגליו של הכיסא, והטיח אותו בקיר. הוא צרח, צרח במלוא גרונו ובעט בכיסא בכל הכוח, אחת מרגליו נשברה. הוא הרים אותו שוב, וזרק אותו על הדלת. צורח ומקלל ובוכה וצורח עוד קצת, כי זה היה לא הוגן והחיים היו לא הוגנים ותיאו מת! תיאו מת והם מפסידים במלחמה והוא מפסיד בהכל והוא טובע, הוא הרגיש כאילו הוא טובע ואין לא שום דרך להתרומם מעל המים. כל מאחז שהוא הצליח לתפוס התפורר לו בידיים. הוא הרגיש כאילו כל עולמו מתפורר וחומק מבין אצבעותיו, ותיאו מת! וריין לא סיפרה לו שתיאו מת! והוא לא ישן כבר שבועיים כי כאב לו כל כך! וכולם ציפו שהוא יהיה בסדר! אבל הוא לא היה בסדר! הוא היה שרוי בכאבי תופת בכל זמן נתון! כאב לו לנשום! לא רק בגלל הכוויה! הוא רצה לצרוח, בכל רגע נתון הוא רצה לצרוח והוא רצה לצאת משם, הוא רצה לברוח ולא לחזור לעולם, הוא רצה לוותר על הכל ופשוט לקרוס, לקרוס תחת העולם. זה היה יותר מידי, פשוט יותר מידי. הוא הצטער שהוא בכלל התחיל את כל הדבר הזה, הוא הצטער שהוא לא פשוט הניח לשיין גרין ולכוחות שלו במנוחה, הוא הצטער שהוא לא חיבק את תיאו עוד כשהוא היה יכול, הוא רק רצה למות. היא קיווה בלב שלם ובכל הכנות למוות. הוא הרגיש אנוכי ושפל וחסר לב בגלל זה, אבל כל פעם, כל פעם שמישהו תקף אותו, שהוא היה צריך להרוג מישהו בשביל להציל את חיו, עברה בראשו המחשבה, 'למה?' ויותר מכל זה, הכעיסה אותו העובדה שאסור לו למות! שהעולם סוחט ממנו כל טיפה אחרונה של חיים, ואז לא נותן לו אפילו את האפשרות להיחלץ מהתהום האפלה וחסרת התחתית אליה הוא נופל. הוא צרח, הוא נתן אגרופים לקיר, הוא התקפל לכדור ובכה אל ברכיו, ורק התפלל לבכות עד שהוא ימות. מהתייבשות או מרעב או ממשהו. לא היה אכפת לו שזה יכאב, הוא רצה שזה יכאב. אולי מוות מחריד וכואב יהיה מה שיוציא אותו מהערפל האפור הזה שעושה הכל קהה ואיטי. הוא התפלל, הוא באמת-באמת התפלל לאלוהים שאם בכל זאת יש בו שמץ של חמלה, שיהרוג אותו. שיהרוג אותו וזהו.
וברגע שהוא סיים להגיד את המילים, מרי-רייצ'ל אגנייס נכנסה בדלת.
"לאיון," היא אמרה. לא מגיבה לכיסא ההרוס או לעובדה שהוא ישב מכווץ לכדור קטן ואומלל. "אתה צריך לבוא לבדיקת מעקב והחלפת תחבושות."
"אני לא רוצה, אני לא מוכן. אני לא יכול לעשות את זה! אני לא יכול לעשות את זה! זה יותר מידי! זה יותר מידי בשביל בן אדם אחד! אני לא מסוגל להתמודד עם כל כך הרבה דברים! פשוט תעזבי אותי! תעזבי אותי במנוחה!"
זה מה שהוא רצה להגיד. אבל הוא לא היה יכול. כי הוא המנהיג והוא הכי חשוב וכולם נושאים אליו את עיניהם. אז הוא קם, והלך אחרי מרי-רייצ'ל אגנייס למרפאה, הוריד את המעיל, הסוודר, החולצה הקצרה, החולצה הארוכה שמתחתיה, והגופייה: בשביל שמרי-רייצ'ל הבלונדינית להחליא תוכל להוריד את התחבושות. הוא נתן לה לדקור אותו ולהרטיב אותו ולייבש אותו ולמרוח משחות ולנקות פצעים ולחבוש את הכל מחדש בתחבושת עבה ונקייה שהסתירה מכל העולם את הפצע המחריד שמתחתיה. הוא היה לא יותר מפצע מחריד ומכוער אחד גדול, שכוסה בתחבושות לבנות ונקיות עבור ההמונים.
הוא לא מצא דרך לתאר את היום הזה מלבד היום הנורא ביותר בחיו, והוא עבר ימים נוראים. הוא עבר ימים שלמים בהם הוא לא אמר מילה לאף אחד, כי הוא פשוט לא ראה אף בן אדם אחר מבוקר עד ערב. הוא עבר ימים ולילות תלוי מהרגליים עם הראש למטה בתא אבן חשוך כמו הגיהינום, הוא ישב ללא נוע במשך שעות ליד מיטת החולין של חברו הטוב ביותר, תוהה אם הוא יפקח את עיניו שוב. אבל לא, זה היה היום הנורא ביותר בחיו. הוא היה בטוח בכך.
ולכן, כשביל ראמנייק הציע לו כוס של וויסקי, הוא היסס.
הוא הביט בקערת האורז הריקה למחצה, הדבר הראשון שהוא אכל באותו יום, ואז שוב בעיניו מלאות הערפיליות של וויליאם.
"קדימה, לאיון." הוא מלמל. "אל תהיה כזה נוקשה!"
ליאם אוג'אגר צהל באישור, אחריו כל ארבעת האחרים שישבו במעגל הקטן. ליאם, ביל, פרנק, אית'ן, וג'רמי. כולם הביטו בו בציפייה. הוא הכיר את עצמו, הוא ידע שאסור לו. הוא צריך להישאר חד בשביל כולם. אבל… מה איתו? הוא לא יוכל להיות מנהיג טוב כשהוא אומלל עד כדי כך, נכון?
אולי אני אשתה רק כוס אחת? הוא חשב. למרות שהוא ידע שזה לא נכון.
"נו, ליהנות פעם בכמה שנים לא יהרוג אותך!" דרבן פרנק. לאיון חייך, והתיישב. "תן לי אחת, ביל."
המעגל צהל כחיה אחת, ומיד כוס מרובעת מלאת נוזל קרמלי ריחני נשתלה בידו. הוא רחרח את המשקה,
"אלוהים, אוג'אגר! זה הוויסקי הכי גרוע שראיתי אי פעם!"
ג'רמי ופרנק צחקו. "אל תיתן לזה לגעת בעור שלך!"
ליאם דקר את פרנק באצבעו הגוצה. "לא נראה שאיכות המשקאות הפריעה לאימא שלך אתמול בלילה!"
הם צחקו שוב, צחוק פרוע ומלא צהלות, לאיון חייך איתם, ושתה מהוויסקי הנורא של ליאם. בהתחלה רק טעימה, המשקה החלק השאיר שכבה דקיקה אל לשונו, כמו דבש מתוק וסמיך. ואז, הוא שתה לגימה גדולה, בתקווה לחוש את טעם האלכוהל הצורב.
"מה זה, ליאם? מי-דבש או וויסקי?"
הם צחקו ודחקו בו במרפקיהם. "מי ידע שלאיון גולד בכבודו ובעצמו יודע לשתות כמו גדול? יש לך כמה משקאות מתחבאים מתחת לשולחן העצום ההוא?"
לאיון גיחך בעוד שליאם מזג לו כוס מבקבוק אחר, משקה צלול ושקוף הפעם.
"לא ממש, זה עובר בגנים."
ג'רמי צחק, צחוק מעורפל של נער שתוי.
המשקה השני היה חריף וצורב, הוא השתעל כמה פעמים. העולם התחיל להיות מעורפל, והצורות הפכו מטושטשות.
אית'ן אמר משהו. לאיון לא ממש שמע, אבל הוא צחק. כי כולם צחקו, והוא באמת הרגיש צורך לצחוק. היה נחמד להשמיע קול עד כדי כך רם בלי לדאוג שהוא יתחיל להתייפח לפתע.
הוא בקושי ראה משהו כשג'רמי התחיל לדבר ברצינות.
"אני מתגעגע אליו." מלמל הנער. "לא אכפת לי שאני צריך להיות קשוח, לא אכפת לי שאני צריך להיות חזק, הוא אבא שלי ואני מתגעגע אליו כל כך שאני לא יכול לנשום. הוא… אני אפילו לא יודע אם הוא בחיים. בכל שנייה אני חושב לעצמי: אולי מישהו הרג אותו, וההודעה עדיין לא הגיעה. אולי מישהו תוקף אותו ממש עכשיו, ולי אין שום דבר לעשות בנוגע לזה. כי אני ילד, ילד מחורבן." הוא לגם קצת מהמשקה שלו. "אני רק מת שכל הדבר הזה יגמר כבר, אני רק רוצה שננצח במלחמה הארורה הזאת והוא יוכל לחזור הביתה."
שפתו של ליאם רעדה, הוא חיבק את כתפו של ג'רמי. "זה בסדר, ילדון, הוא שם עם הפלוגה שלו, הם ישמרו לו על הגב."
"ומה אם הם לא? מה אם יקחו אותו בשבי או… מה אם… מה אם הוא ימות?"
אית'ן נשף ארוכות. "אז הוא יהרג בתור גיבור, ג'רמיה."
"אז מה?" התווכח פרנק. "מה, לכל הרוחות, זה משנה אם הוא יהרג בתור גיבור? טים נהרג בתור גיבור, זה לא עושה אותו פחות מת."
"מוות זה חרא." לאיון אמר, למרבה הפתעתו. "אבות מתים זה חרא, חברים מתים זה חרא, ואחים מתים זה חרא. תאמינו לי, אני יודע. לי ולחרא יש חתיכת הכירות עמוקה."
ג'רמי הביט בו. "אבל… אתה… אתה בסדר עכשיו, נכון?…"
לאיון לגם מהמשקה שלו. "לא." הוא ענה בהחלטיות. "אני ממש ממש לא בסדר. אני יותר לא בסדר מלא בסדר, אם יש מילה לפי מאה יותר לא בסדר מלא בסדר, אני זה. צריך להמציא מילה חדשה לגמרי בשביל כמה לא בסדר שאני. אני כל הזמן מחכה שמישהו יעיר אותי. שמישהו ינער אותי, ואני אגלה שהשנה האחרונה הייתה רק חלום. לא, אתם יודעים מה? לא השנה האחרונה. עשר השנים האחרונות. או אולי חמש-עשרה. אני רוצה לקום בבוקר, ולגלות שאני רק בן שבע. בעצם, החיים שלי היו די חרא גם כשהייתי בן שבע. אני רוצה לקום, ולגלות שאני בכלל בן אדם אחר לגמרי. במקום אחר לגמרי. בלי מוות, בלי מהפכה, בלי סיבה לעשות מהפכה. פשוט חיים אחרים לגמרי, בעולם אחר לגמרי. או יותר טוב! אולי אני רק דמות בחלום של מישהו אחר. אולי בכל רגע מישהו יתעורר, ואני אמחק לגמרי. נכון שזה יהיה נפלא? כן, זה מה שאני רוצה. ואסור לי להגיד משהו לאף אחד על כמה אני אומלל, כי כל מי שאכפת לי ממנו במצב פי מאה יותר גרוע ממני. מצב שאני, אגב, די בטוח שאני אשם בו. כי איזו סיבה היגיונית אחרת יכולה להיות לזה שכל אדם שמתקרב אלי מיד נהפך לאומלל, חולה, או מת? כל מי שהכרתי לפני גיל שבע מת. בלי יוצא מן הכלל. ריין, האוול, תיאו, שיין, כולם במצב איום ונורא, וזו אשמתי הבלעדית והמוחלטת. אז לא, 'בסדר' זו לא המילה שבה הייתי משתמש כדי לתאר את מצבי הנוכחי."
הוא שתה קצת מהמשקה שלו.
"אבל יש לי זקן! זה נחמד מאוד. לא הצלחתי לגדל אחד עד ממש לאחרונה. אירוני, הא? בחור בגובה מטר תשעים ושש שלא מפותח מספיק בשביל לגדל זקן ראוי לשמו. אנשים שוכחים שאני רק בן עשרים ואחת. עוד מעט עשרים ושתיים, אבל בכל זאת. אני עדיין גובה."
כל יושבי המעגל בהו בו בהבעה אטומה. הוא צחק. "אה, וכמעט שכחתי. אנחנו מפסידים במלחמה. אבל אל תגלו לאף אחד, זה סוד."
ביל נעמד, צעד את שלושת הצעדים הדרושים כדי להגיע אליו, כרע על ברכיו מולו, וחיבק אותו. לאיון חיבק אותו חזרה. רק כי הוא חשב שביל קצת זקוק לזה: הוא נראה מדוכא.
מי יודע איך הם הגיעו למצוקים? מישהו אמר משהו, אולי זה היה ארנב? לא, לאיון היה כמעט לגמרי בטוח שמדובר בחפרפרת עם אוזניים ארוכות במיוחד. צעקות חדרו במעורפל אל תוך הכרתו הקלושה. משהו לגבי שינה. הוא לא רצה ללכת לישון, הוא נהנה עם חבריו. כן, הוא החליט. מותר לו לקרוא להם חבריו. הם נחמדים מאוד, וגם מצחיקים. אז למה לא?
באיזשהו שלב הכוכבים לכדו את עיניו, נוצצים ומבריקים כמו אבני הקוורץ בגלימה שנתנה לו ריס מקפארלן. הירח היה שלם ומלא, ושפך אור עדין כמו תחרה כסופה על המישורים. השקט הרגיש כל כך נקי, הוא נשם, האוויר היה צלול, והפך את כל גופו לקל כמו ענן. הוא הרגיש את עצמו נמשך מתוך הערפל לעולם אחר שכולו תחושת וצלילים, הוא הרגיש את גופו, את צעדיו. הוא הרגיש את הדם הפועם בעורקיו, את האוויר מנקה את ריאותיו. הוא הרגיש נקי, מלא מרץ, עירני יותר מאי פעם.
"לאיון!" נשמעה צרחה. "לאיון! תתרחק מהצוק! לאיון!"
הוא שאף לקרבו את אוויר הלילה.
"לאיון!"
משהו משך בזרועו, זה לא הפריע יותר מידי. הוא רק הביט בה בשלווה, עיניה היו טרופות, מפוחדות, מלאות כאב ופאניקה ודמעות שרק חיכו לפרוץ. הוא רצה לתקן אותה, הוא רצה שהיא תחייך. אלוהים, הוא כל כך רצה לראות אותה מחייכת.
"אני בסדר, ריין." הוא נגע בפניה, בעורה השברירי ולח. "זה כמו קסם, את חייבת לנסות את זה…"
"לא!" היא קראה. "אתה שיכור! לאיון! אתה תיפול!"
הוא הבין שאין טעם לשכנע אותה, אז הוא תפס בשתי כתפיה, והראה לה.
היא פלטה השתנקות, שהפכה מיד להתנשפות, שהפכה לפליאה, שהפכה לצהלה. היא הביטה מסביב בעיניים פעורות, כאילו היא רק רוצה לראות הכל. היא התנשפה עמוקות, כאילו היא רק רוצה לנשום כמה שיותר מהאוויר הזה, האוויר הנקי והצלול הזה שניקה את הריאות שלו מכל הפיח והלכלוך שהוא נשם אי פעם.
הוא סובב אותה, והביט עמוק אל תוך עיניה מלאות האקסטזה.
"אלוהים…" היא נשמה. "אלוהים!"
היא צחקה וצהלה והתפתלה, מעולם הוא לא ראה אותה מרוגשת יותר, שמחה יותר, יותר מאושרת להיות במקום בו היא נמצאת, בזמן בו היא נמצאת, עם האנשים שהיא נמצאת איתם.
"זה מדהים!" היא צחקה. "זה הדבר הכי מדהים בעולם!" היא צעקה את זה בכל כוחה. "זה כל כך מדהים! לאיון! אני- בחיים לא- בחיים שלי לא הרגשתי טוב כל כך!"
היא התנשפה, והביטה עמוק-עמוק אל עיניו.
פתאום שפתיו היו על שפתיה, הוא הרגיש את הכמיהה שתמיד הסתתרה בתוכו משתחררת, כמו יצור פראי שהשתחרר מכבליו. הוא שאף את ריחה לקרבו, הריח המתוק-מר הזה שלא הייתה דרך להסביר אותו מלבד "ריין." זה לא הספיק, הוא רצה להיות קרוב יותר אליה, הכי קרוב שאפשר. הוא רצה להרגיש את העור שלה נוגע בעור שלו. הוא נגע בפניה, בכתפיה, בעור הרך והרותח שהבעיר אותו מבפנים. ידיו חקרו את תווי המתאר של גופה היפיפה כפי שרצו לעשות כל כך הרבה זמן, נשיקה ועוד נשיקה ועוד נשיקה, והאש שבתוכו רק גדלה עוד ועוד, השתוללה בחוסר מנוח תמידי. היא חבטה בכל גופו, כמו מנסה לשבור את דרכה החוצה. ואולי זה בכלל היה הדופק שלו? לא, זה היה מהיר מידי, חזק מידי, מכאיב מידי. היא הרגישה כמו הגשם הראשון, כמו הפרח השמיימי שהיא הייתה. כמו עלי הכותרת של ורד אדום ומלא חיים. כמו משי, כמו קטיפה. כמו מלאך שירד להתהלך על האדמה. היא הרגישה טוב, כל כך כל כך טוב.
"תתחתני איתי…" הוא לחש לאוזנה. הוא לא יכול היה לדמיין לעצמו עוד רגע אחד בו היא לא תהיה איתו, עוד שנייה אחת בה היא לא תדע שהוא אוהב אותה כל כך שלפעמים הוא לא מסוגל לנשום, שלפעמים רק בזכותה הוא מסוגל להמשיך.
"בסדר," היא אמרה. "נתחתן."
הוא חייך, למרות שהיא לא הייתה יכולה לראות את זה, ונתן לה להירדם בחיקו.


תגובות (2)

אני שמחה שחזרת לכתוב את הסיפור הזה!! תמשיכי!!

10/01/2015 11:37

וואו, את פשוט מוכשרת.
תמיד קראתי את התגובות שלך והיום החלטתי לקרוא את אחד הסיפורים שלך, הסיפור שהכי משך אותי הוא היסודן האחרון, והוא מדהים!
אני מקווה שתמשיכי בהקדם האפשרי.

נ"ב
אני מצטערת שלא העלתי פרקים של "חלומות אחרים" אבל עכשיו אני מתחילה לכתוב כמה, מקווה שתקראי.

14/01/2015 12:29
33 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך