המלחמה ברשע ( פרק 15 )

היה אפשר לחשוב, שרובין ציפה באיזשהו אופן למהומה נוספת שתקטע את רצף מחשבותיו. פרצופו כאילו נתקע בהלם כל פעם ששם לב לשקט ששרר באוזניו, דבר ששם לב שהתרחש לעיתים דחופות. דבר לא קרה. היה זה כה מפליא עד כי רצה להזכיר לעצמו בעתיד לא לקחת כמובן מאליו את האפשרות שמשהו תמיד ישתבש.
כשרובין כבר הגיע אל חדר המיטה, מצא את טום יושב עליה, רגוע להפליא בהתחשב במצב בו היה שרוע לפני כמה עשרות דקות. כוס מים חצי מלאה נחה לו ביד, ג'ון וקרי רוכנים אליו מסביב- ג'ון תופס לו את הכתף בחום וקרי את היד.
להסתכל על חבריו כך, העלתה בו תחושה עמוקה של תודה וגעגוע. אם יש טוב בעולם, הרי שהתכלית שלו ממש פה, ברגע הזה ממש, בחברות הזו. ממש פה, מטייל בין האצבעות שלהם ומלטף את גופם במעטה של חמימות לא מוסברת. עוטה אותם בהילה של אור שמתפרשת רק מתוך ציורי האומנות המשובחים ביותר. עוטפת אותם בריקמה דקה ושקופה של זוהר. עד כמה הטוב דומה לרשע באפקט שלו או אפילו אף במקורו? אף ששאלה זו הייתה טורדנית ומציקה מנגד המטרות שהציב לעצמו, היא רק ריחפה בנעימים מעל קודקוד ראשו, ומעבר לכך לא הוציאה הגה שהפריע והעיד על קיומה. היה זה משונה, אך נדמה היה לו כי המחשבה מתחשבת בו.
"עדיף שנזוז מפה." מלמל לאחר ששהה מספיק זמן במחציתם בשביל לספוג ולצוף באווירה.
טום לא היה נראה מופתע במיוחד. גם כך כמוהו, כך רובין שם לב, שני החברים אשר ישבו לידו.
ניחוח של יאוש לא היה מה שהציף את החדר באותו הרגע. אלא תחושה של מחוייבות להצליח לצאת משם בחתיכה. הדבר היווה עידוד מסויים.
"לא נתקל באף אחד במסדרון." היה זה ברור כי אם הציע לעזוב הרי לא יכולה להיות התנגשות נוספת. וכך שנית, אף אחד לא היה מופתע. ממש כאילו בואו, לו ציפו, הבטיח שכבר סידר הכל.
"מה נעשה עם המשימה שלנו?" שאלה קרי.
השאלה הזו לא הייתה יותר מדי אופיינית לה, אך נדמה כי לא יכלה לדחות לגמרי את סיפוק המחשבות של העתיד ומה שצופן בדרך, בעיניו של רובין לפחות. הוא זה שהכתיב את צעדי חשיבתם מול צעדי הזמן, כך ידע שהרגישה. ואינו היה מסוגל לגמרי לסתור תחושה זו. "אתה מתכוון לחזור לפה לבד?" את הרעיון הזה ביטאה בקול, בצורה שהפתיעה בעדינות את שלושתם. אך לא הייתה זו מחשבה מפתיעה משל עצמה אחרי הכל.
על ההצעה הזו עדיין לא הספיק לחשוב. הוא היה כלוא זמן רב מדי ברעיון שכולם צריכים לעשות את זה יחד. אבל עתה הניח שזו אכן המחשבה המתבקשת בסופו של עניין.
טום הרים את עיניו, האדומות במקצת, אליו. על אף שהיה יותר רגוע, היה אפשר להרגיש בזיק של מתח, דק כמו כורי עכביש, נמתח בין שני החברים בעקבות השאלה.
האם להמשיך לחקור בנוגע ל-מה שחברו טום יעולל לו אולי בעתיד, זו בגידה אשר משמעותה היא הליכה נגד האינטרסים של החבר שלו? האם יש בדבר מקפצת גימיק הזמן – מרמה או רמאות? נסיון להפליל אדם בפשע שעדיין לא ביצע ובכך להחליט בשבילו את נתיב חייו?
"אני מציע שנעזוב את זה לחודש הקרוב." ענה לבסוף, "עד שמשהו מעניין יסב את תשומת לבינו ויחשוף קצת אור, אין טעם להמשיך לחפש מחטוט בערימה של שחת."
היא הנהנה, שוב- לא מופתעת לחלוטין.
"משהו מעניין יהיה חייב לצוץ בסוף." הוסיף בטון של תקווה. משהו אשר יהיה שונה בתכלית ממה שמצאו עד עכשיו, כיוון לומר, קצה חוט אחר לחלוטין. אך האם נסיונו לגרום להם להאמין שזה הדבר אשר הוא מצפה לו, הייתה מניפולציה רגשית להרגיע את נפשם מפני האפשרות שהכלב קבור בדיוק במקום בו הם נמצאים? מהמקום ממנו הם מנסים להימלט?
כשחושבים על דברים שיצוצו בהמשיך הדרך, דברים אשר לא ניתן לצפות אותם או להגדיר אותם, זה קל לאנשים מסויימים לדמיין שיהיו טובים יותר. גם אם אין זה בהכרח כמובן טיב הדבר שעומד לקרות. זה תמיד אותו חוט שיערה שמותיר את האדם אופטימי וגורם לו להמשיך בחייו. ולרובין, כמוהם, היה את אותו חוש השרדותי אשר תמיד גרם לו להאמין בשיפור. אך במה שיפור בא לידי ביטוי באמת מבחינתו- האם הוא מקווה שיהיה לצעד הבא קשר לפרשה הזו, או שמא הייתה ללהבת ההיגיון יד בלחישת הדברים?
את תקוותיו כי צעד הבא בפרשה, אותה שאר חבריו מייחלים לסגור, יהווה איזשהו שיפור בהרגשותיהם- לא היה יכול להכחיש. כך הבין לבסוף לאחר מחשבה ארוכה כלשהי. בין אם זה יקרה ולא יצליחו להמלט לגמרי מבוץ תעלומת עברו של הזקן ובין אם לא- הייתה זו תקווה נעימה. אך האם הייתה חזקה דיה- בגלל העובדה שפשוט רצה להמשיך עוד בפרשה הזו, או בגלל העובדה שבאמת האמין שזו דרך בטוחה? מדוע ייחל להמשיך לחפור בה? האם הייתה זו תעבת הסקרנות והעניין שאחזה בכוח הזרוע ברצונו ובחלומו? האם הוא כל כך מהר יבגוד במוח החברי אשר מנחה אותו ומאיר לו מסלול בעל ציוני דרך ברורים לעין של צלם אנוש ומוסר?
המחשבה כי הרשע נובע מניגוד אנטרסים בלבלה אותו לרגע ברצף ומחשבותיו. כל עוד הדברים שהאדם חושק בהם באים יד ביד, הוא הולך בתלם. אך מה קורה אם כל רצונותיו האוחזים בלבו הפועם, הולכים כנגד הידיעה שמישהו יכול, כתוצאה ממיקריות הדברים והגשמת רצונותיו, להיפגע? האם תהיה זו אשמתו? שנובעת מבחירה ברשע? האם רשע פירושו העדפת תעבותייך על פני חשיבות הפגיעות באדם אחר שהמצב שלך יוביל אותו אליו? מן, 'לב ברירה' דמיוני שאנשים המציאו?
אין ספק שכפי שלבו משחק ומתעתע ברגשותיו ובחלומותיו, כך לבו מחליט לתעתע זמנית בהם. כמה זמן או לא, לא יכול היה לדעת. אך כרגע, אין לו מה לעשות, תוך כדי ההבנה המצערת שהוא הקורבן של עצמו. הפרדוקס האם זה אומר שהוא טיפש או חכם הצחיקה אותו.
וכפי שהוא מטפח בהם אמונות, כך הוא יטפח את האמונה בו, כי להמשיך לצעוד בפרשה הזו מחייבת את היותם בסדר. (האם רשע זו בעצם הצורה הפשטנית של אמונה? בלי האמונות גם לא היה טוב, הוא זונח את המחשבה הזו ומכוון אל משהו ספציפי יותר).
כמובן שהתחושות האלה, אשר העמיק בהן כעת, באו כנגד המחשבות האמיתיות שחיו ונשמו כעת בראשו. בראש ובראשונה הוצאתם מן המימד הזה בזמן למימד שלהם- היו המים האמיתיים שהציפו את ספינת צומת הלב והעשיה. כעת התאוריה כי יש רצון מודע ורצון בלתי מודע באדם הלכה והתחזקה בהחלט. ועכשיו נדמה כי גופו שרוע באנרכיה.
קרי הנהנה לאט, אליה הצטרפו השנים. נראה היה כי לא הבינו והכירו בצורה המלאה את דפוס החשיבה שלו שגרם לו להאמין שהצעד הבא דווקא יהיה מחוץ לפרשה, כיוון שהיה חייב להודות, בחדרי חדרים בינו לבין עצמו כמובן, כי חוט מחשבה כזה מעולם לא נוצר בו. לא הייתה לו עדיין סיבה להיווצר. אך האמינו לו, כפי שהאמינו בכל קסם אחר שיצא מהפה שלו. לגבי עדים שחורים, מלחמות בערך מדומיין, וחורים למימד בזמן. כל הדברים שהתבררו להיות נכונים. מלבד אולי חיזוי בלתי מפתיע זה.
את השיחה הבאה דיברו בניהם בשקט פן מישהו מהבית ישמע, פן לחישותיהם יעברו אל מימד הזמן של ביתם. הם דברו על איך יסבירו לאן נעלמו כל אותה שעה. האם יהיה אמין לאמר שבסיפריה, או שמא אימו של רובין עוברת שם לעיתים דחופות ויודעת. ויכוח זה, באנלי ככל שיהיה, היה הכרחי לפני שיגיעו חזרה דמא יסתבכו בצרות מרות, שעל אף שנראות מרחוק שטחיות- מקרוב עשויות למנוע מהם להפגש תחת צו הורים. טום התעקש בעקשנות נגד כל מה שרובין הציע, כי אמו לא יודעת שום דבר לגביו לכן אפשר להביא בחשבון תירוץ מופרח. ההתנגדות הייתה מעט מופרחת לטעמי של רובין, ומהשיחה הזו יצא מעט מעורער. כשעמדו לצאת מפתח דלת הבית, רובין מעד ממשהו והחליק על הרצפה.
לרגע אחד, שם למטה, היה מבולבל כי זכר שבחדר הריק לא היה שום דבר על הרצפה שהיה צריך להיזהר מפניו. למיטב ידיעתו, מעורער ככל שיהיה, ערעורים ודברים מעין אלה מעולםמלא גרמו לו לפול כך סתם לארצה בלי סיבה אך כשעיניו עלו מעלה והביטו בפניהם של חבריו הוא הבין ששמו לו רגל. טום חייך, דבר שהיה יכול להתפרש כמעשה קונדס – כך נראה כי קיווה שהתפרש. אך באותו הרגע לא היה לתהות בהרגשה הזדונית הנוראה והמבלבלת שרוביו חווה. תחןשה כי היה זה מעשה עם רוע. ובחיוך היה שמחה לאיד כי הוא נפל.
באותו הרגע נדמה היה כי כל הטריסים נפלו ברעש מתכת חלוד קולני, כאילו משהו חשף את מקום הימצאם. כל החדר התמלא מן החלונות באור בוהק מדי לבנבן, של השום דבר שהיה בחוץ. הקוביה שהייתה בית, כאילו עמדה בחלל הריק ורחפה שם. בית העץ דמה עכשיו למפלצת של שבבים בעלת חיים, נעה בתוך הכלום כאילו לא אכפת לה איפה היא עכשיו. ואולי דווקא ממקום המצאה שלא היה קיים. לא הייתה להם באמת אופציה להבין איך 'כלום' נראה בכלל- מטיל אור איימים על כל מי שעומד בפנים מהפתחים.
היה זה כאב ראש רציני למישהו שיודע שכל זה קורה רק בתוך הראש שלו, כתוצאה מהתגלית הכי נוראית ומפתיעה שיכל לעלות על הדעת. הייתה זו המסקנה הבלתי נמנעת, הסימן קריאה שעונה לכל סימני השאלה – שיצרו כאוס אין סופי שניסה לרמוסהו תחתיו. תעלומת הרשע נגמרת, ומותירה את העולם דמוי עשן, נורא יותר ממה שיכלו אי פעם לדמיין אותו, עולם הזועק לרחמים ולעזרה. אולי של כוח גדול יותר- הכוח שאולי טמן, ככל הנראה, את הרשע. טמן אותו בתוך דם ובשר כף ידם, מדשן אותו במיצים שלהם בין הוורידים והנימים אשר בהם נתלה ומתרפק. או שאולי בעצם, אין באמת למי לפנות, ואין קול ואין עונה.