המסע של אוריון- פרולוג

פרולוג:

הוא נשען על מעקה מרפסתו והביט לעבר חוף הים. אש עוד בערה במחנה שהוקם לאורך קו המים. הוא נשם עמוקות והתענג על ריח המוות שטיפס בנחיריו. בידו החזיק כוס יין אדום ובדמיונו חשב על דם כל המתים אשר גופותיהם שכבו תחת השמש היוקדת, בלגימה אחת רוקן את הכוס ופנה לתוך חדרו ולארון היינות הרחב.
רעש חליצת הפקק הפר את הדממה וכוסו התמלאה בנוזל האדמדם בשנית.
הוא פנה לעבר המרפסת והבחין בצללים המרצדים בפינת חדרו, קול צחוק נשמע סביבו וחיוך זדוני מצא את דרכו אל פניו הרחבים. תחתיו האש החלה לדעוך, הוא הביט על הדמויות הקטנות המתרוצצות ברחבי שדה הקטל והחל לאבד עניין. את כוס היין שהחזיק בידו רוקן פעם נוספת ולפתע שמע את דלת היכלו נפתחת.
"אויביך כבר לא יטרידו אותך עוד." נשמע קול קפוא.
– "שרתת אותי היטב, עכשיו, המשך למשימתך הבאה לפני שתחזור לישון." השיב לו וצחק.
השני קד והסתובב, גלימתו הארגמנית התבדרה מאחוריו בעודו נעלם במסדרון במהירות.
קול הצחוק נשמע שוב ברחבי החדר, והפעם, הוא הרשה לעצמו לצחוק בעצמו.

V
עמוק בתוך האפילה, הוא הרגיש את הכאב מנקר בקצה גופו. הכאב הפך חד משנייה לשנייה עד אשר הצליח לפקוח את עיניו. בוהק השמש סנוור אותו והוא התקשה לראות מה מתרחש סביבו. הכאב החד התחדש בשנית והוא הבחין באוכל הנבלות המנסה לכרסם דרך מגפי העור שלרגליו.
"עזוב אותי!" צעק ונופף בידיו.
אוכל הנבלות הביע את מורת רוחו על הארוחה הטרייה שחמקה מבין טפריו והתפנה לאחת הגופות החרוכות שהיו ליד.
עיניו של השורד נפערו מלוא גודלן, הוא הסתכל סביבו ודמעות נפלו על לחיו.
אלפי גופות מחוללות היו פזורות לאורך החוף והיוו מזנון גדוש לאוכלי הנבלות שלא היו צריכים לריב על הזכות לאכול.
שברי ספינות מרוסקות נסחפו על גלי הים האדומים מדם אל החוף ונחבטו בגופות שעוד היו בקו המים.
האוהלים המעטים שעוד נותרו קרסו אחד אחרי השני תחת האש שבערה במחנה הגדול.
מזועזע, הוא עצם את עיניו הכחולות ולקח נשימה עמוקה. לאחר מכן ניסה לקום על רגליו אך סחרחורת חזקה תקפה אותו והוא קרס על ברכיו וכפות ידיו. שיערו הבלונדיני הארוך נטף מי מלח מעורבבים בדם. בזמן שניסה להילחם בבחילה הרגיש בשרשרת אשר הייתה תלויה על צווארו. קיבתו התהפכה בתוכו והוא התכופף והקיא.
לאחר שניקה את שפתיו וירק את הנוזל החומצי מפיו, בחן את השרשרת ואת התליון בצורת הרונה וי שהיה מחובר אליו.
המתכת הקרירה השרתה עליו תחושת רוגע משונה והשורד הצליח לעמוד על רגליו, הוא הסתכל סביבו שוב, התליון עדיין עמוק בתוך כף ידו. השמש הלמה בראשו הכואב והוא חיפש מחסה מהחום. אוהל יתום שניצל מהאש וההרס תפס את עינו והוא שם פעמיו לכיוונו. ראשו החל לכאוב בשנית וידו נשלחה לאחורי ראשו, היא חזרה מגואלת מדם והכאב רק התחזק.
"מים…" לחש לעצמו וליקק את שפתיו היבשות בניסיון להקל על תחושת הצמא.
בהיסח הדעת ניגב את הדם על חולצתו הקרועה והחיש צעדיו לעבר האוהל.
בפתח האוהל נחה גופתו של חייל, ידו הימנית כורסמה עד העצם. ראשו היה חסר והבחילה שבה לאיים על קיבתו השורפת של השורד, הוא הקיא את שארית הנוזלים שעוד נותרו בתוכו ולהקלתו הבחין בנאד מים קשור לירכו של החייל.
"סלח לי." מלמל לחייל בזמן שניתק את נאד המים.
הוא שקשק את הנאד ומיהר לפתוח אותו. בלגימה אחת ארוכה לגם את כל תכולת הנאד במהירות.
לאחר שהרווה את צימאונו, ניגב את שפתיו ובחן את האוהל.
נראה היה שהחייל אך התעורר משנתו, מיטת השדה הייתה מבולגנת. חפציו האישיים היו פזורים בכל מקום וחרבו נחה למרגלות המיטה. השורד התכופף, הרים את החרב והתעודד כמעה כשהחזיק בידו נשק.
הוא התיישב בכבדות על המיטה הרעועה, תפס את ראשו הכואב בשנית וניסה להיזכר מה קרה.
"הראש שלי!" סינן מבין שיניים חשוקות.
חרף כל מאמציו, לא הצליח להיזכר מאומה לפני אותו רגע שבו פקח את עיניו לראשונה על חוף הים.
בעודו נאבק בחוסר הידיעה, בכאב ובבחילה שעוד תקפה אותו. הבחין בנצנוץ מתכת על קו המים. הוא קם על רגליו וצעד בנוקשות לעבר המים, מנסה בכל מעודו שלא לפגוע בגופות בדרך.
כאשר הגיע לקו המים, הבחין בחרב משונה נעוצה בסלע. הוא הניח את החרב שאסף באוהל על הסלע ובחן את החרב ביתר תשומת לב.
שמורת הניצב עוצבה כשני לסתות דרקונים, להב החרב המשונן היה עשוי מתכת שחורה מבריקה, הניצב עצמו היה עטוף בשכבת בד נעימה. השורד לא הצליח להתאפק ותפס בניצב החרב. האחיזה הייתה נוחה ומושלמת והחרב נשלפה בקלילות מתוך הסלע. הוא הרים את החרב מול עיניו והתענג על יצירת האומנות שהחזיק בין ידיו. בקצה הניצב הבחין באבן שחורה עגולה ועליה חרוטה הרונה טריקואטרה. הוא סובב את החרב עם הלהב כלפי מטה ובחן בעיון את האבן. מבלי לחשוב, העביר את אצבעו על הרונה.
הבזק אור בקע מגולת הניצב, הוא ניסה לסוכך על עיניו ומצא עצמו על גבו. החרב עודנה בכף ידו.
רעש נשמע סביבו והוא מיהר לעמוד על רגליו, לסתו נשמטה ועיניו נפערו מלוא גודלן.
החוף שקק חיים! ספינות רבות עגנו במפרץ לא רחוק וסירות רבות שטו הלוך ושוב במים הרדודים. חיילים רבים נישאו על הסירות, רובן הכילו ציוד רב ואספקה. גזעים שונים ומשונים נראו זה לצד זה, כולם עבדו בהרמוניה והיה ניכר שהם מכירים זמן רב ורגילים לעבוד יחדיו.
מאהל הוקם על חלק גדול מהחוף, ובקצהו הרחוק יותר הבחין השורד במכונות מלחמה גדולות הנמצאות בשלבי בנייה מתקדמים.
הוא נכנס לאוהל הקרוב ביותר ופנה לחייל שהיה עסוק בהשחזת חרבות, השורד פתח את פיו לדבר אל החייל אך שום קול לא יצא מגרונו. אצבעותיו גירדו את גרונו בכוח אך ללא הועיל. קולו נעלם למול ההופעה המסתורית של כל החיים על החוף.
בעודו מנסה למצוא את קולו, סיים החייל את עבודתו, הסתובב ופנה לעבר היציאה. השורד ניסה לנופף בידו מולו אך החייל עבר דרכו כאילו היה אוויר.
המום, הסתובב השורד והלך בעקבות החייל שבדיוק יצא מהאוהל.
פיצוץ עז הרעיד את החוף, כאשר גל ההדף שקע הבחין השורד בעשרות חיילים שוכבים מתים סביבו. האוהל נעלם כלא היה וגלי הדף נוספים הדהדו בכל מקום. עוד ועוד פיצוצים נשמעו מלווים בצעקות קרב ובכי הפצועים.
הוא היה היחיד שלא נפגע, אך סביבו נפלו החיילים בעשרות.
בקצה החוף, היכן שהיער החל, עמדו שורת אנשים לבושים בשחור. במרכזם עמד אדם גבה קומה הלבוש בגלימה סגולה שבלטה מבין כל השחורות, הוא הרים את ידו באוויר, קיפל את אצבעותיו למול חוף הים והאדמה החלה לרעוד בעוצמה כה רבה שאף חייל בשטח לא הצליח לעמוד ביציבות. השמיים מעליהם החלו לבעור וכדורי אש מסיבים נפלו ממנה כמו גשם.
לובשי השחורים הצטרפו למנהיגם והמטירו מוות וחורבן לכל אורך שדה הקרב. צעקות הקרב הלכו ונעלמו בעוד צרחות כאב ומוות מילאו את האוויר והצטרפו לרחש האש וגלי הים שסערו.
קבוצת חיילים שהצליחו בדרך נס לשרוד את הקטל הראשוני, התאגדו ופנו לעבר קבוצת לובשי השחורים.
מבין העצים הגיחו עשרות לוחמים, הם הסתערו מעבר לקו השחורים ופגשו את החיילים המעטים שעוד נותרו עם רוח לחימה. תוך דקות ספורות נפלו החיילים מתים וקבוצת הלוחמים התפזרו ברחבי החוף והמשיכו את הלחימה עם החיילים הבודדים שנותרו לעמוד.
השורד הסיט מבטו מהקטל והבחין לפתע בדמות מוכרת העומדת מוקפת במספר חיילים, הוא התקרב לעבר הדמות והבין שהוא מסתכל על עצמו! האני השני שלו חילק פקודות לאלו שעמדו סביבו ולפתע נחת יצור מוזר לידו, זוג כנפיים מרשימות נמתחו מגבו ובידו החזיק את אותה החרב שמצא השורד לפני שהתחיל החיזיון שבו היה תקוע.
השניים מולו החליפו כמה מילים ולפתע נחת כדור אש גדול לידם והם הועפו לכל עבר. השורד סוכך על עיניו, העולם כולו הסתחרר סביבו והוא מעד על גבו. לאחר שהצליח לפקוח את עיניו מצא עצמו שוב בשדה הקטל, הריח החריף של המוות צרב בנחיריו בשנית ודמעות ניקוו בעיניו. הוא ניגב את הדמעות וגילה שהוא כבר לא לבד.
אותו יצור מכונף שראה בחיזיון עמד מולו מלוא הדרו. הוא התנשא לשני מטרים גובה, כתפיו היו רחבות וחזקות ועליהן נחו זוג כנפיים דרקוניות גדולות. גופו היה שרירי וחסון וכוסה במעין שריון שחור שנדמה שגדל מתוך גופו שלו ועליו חרוטה הרונה וי, כמו בתליון של השורד. לרגליו נעל מגפיים גדולות שהגיעו עד לברכיו. בידו השמאלית החזיק את החרב שמצא השורד וידו השנייה הייתה מושטת מולו. השורד הביט בעיניו של בן שיחתו והופתע לראות שהן שחורות לגמרי מלבד לאישון מוארך ואדום שהיה במרכז כל עין. מעל עינו הימנית נמתחה צלקת משונה בגוון אדום- כחול והגיע עד למרכז לחיו הימנית.
היצור חייך לעבר השורד, ידו המתינה בסבלנות למול השורד והוא לא הזיז שריר בגופו.
שלווה משונה נחתה על השורד והוא הבין בתוך מוחו הכואב שאם אותו יצור רצה במותו יכול היה לעשות זאת ללא מאמץ, ניכר היה שמולו עומד לוחם וותיק קרבות. הוא הושיט את ידו, מעט בחשש, אך למגע ידו של השני נרגע כמעה והצליח לעמוד על רגליו. הוא ניער את החול ולקח צעד אחורה מהיצור המרשים ובחן אותו לעומק פעם נוספת. השני הניף את החרב לעבר גבו והכניסה לנדן משונה שהסתתר בין כנפיו. הוא התיישב על הסלע היכן שהחרב הייתה נעוצה קודם לכן וסימן לשורד לשבת לידו.
"שב אוריון." אמר היצור בקול עמוק ומרגיע, "נפגעת קשה בזמן הקרב. כך גם אני."
– "אוריון?" שאל השורד.
עיניו של בן שיחתו הצטמצמו והוא בחן את השורד דקה ארוכה.
"אני חושב שנפגעת חזק מידי בראשך נערי." אמר וסימן בידו פעם נוספת לידו.
הפעם התיישב ליד היצור המכונף אשר הושיט ידו לאחורי ראשו של אוריון ונגע בה קלות. חום התפשט היכן שהיד נגעה, שיערו שנותר לח מהמים התייבש במהירות והכאב שליווה אותו מרגע שהתעורר נמוג באיטיות עד שנעלם כליל.
"עכשיו יותר טוב." אמר היצור, "זיכרונך נפגע מהמכה נערי, אני בספק אם אתה תצליח לזכור מה קרה…אך אולי זה לטובה."
– "אני בהחלט לא זוכר כלום. לא את שמי, ומסתבר שלא את שימך." השיב אוריון והעביר ידו על אחורי ראשו, "תודה אגב. הוקל לי."
– "אין בעד מה נערי." אמר היצור.
– "אני מאמין שידעתי את שימך…" אמר אוריון וחייך במבוכה.
– "עש." ענה בן שיחתו, "סליחה. אצטרך להתרגל לרעיון שאינך זוכר מאומה."
– "מה קרה פה?" שאל השורד והסתכל על השמש האדומה שהחלה את מסעה לעבר האופק.
– "הפסדנו." אמר עש ותפס את ראשו בכפות ידיו, "הם ידעו שאנחנו באים ותפסו אותנו לא מוכנים. אני מאמין שאחד משלנו מכר אותנו לאויבנו, אבל כל עוד אתה שרדת אנחנו יכולים להמשיך."
– "להמשיך? במה?" שאל אוריון וטון קולו עלה, "מה כל כך חשוב בי שאתה מתעלם מכל המוות הסובב אותנו?"
עיניו של עש בערו באש אדומה לפתע, אגרופו נקמץ והוא הפנה מבטו לעבר הים.
"לרגע אל תחשוב שליבי עשוי מאבן!" אמר בקול נמוך אך תקיף, "איבדתי חברים אין ספור היום. בעצמי כמעט הגעתי לאגם החיים יחד איתם." הוא עצר שטף דיבורו ואוריון הבחין בפצע גדול בגבו של עש.
הוא נשם עמוקות והמשיך:"ליבי כואב על כל אחד ואחד שנפל פה היום, אך דע לך זאת, כל אחד ואחד נתן את חייו למען חייך ללא צל של חרטה. אתה מביא את התקווה איתך."
אוריון קם, הלך עד אשר נעליו נגעו במים ובהה בכדור האש הגדול שבשמיים.
"מה כל כך חשוב בי?" שאל לאחר הפוגה ארוכה.
– "אתה הנבחר אוריון." אמר עש ונעמד לצידו, "ואתה חייב לשרוד."
אוריון פנה אליו ומשך בכתפיו.
"הנבחר. זה לא אומר לי כלום, פרט לכל אלו שמתו כאן בגללי!" אמר והכאב השתקף בעיניו.
– "אין זמן כרגע להסברים נערי, אנחנו צריכים להיעלם מכאן לפני שסורקי הגופות יגיעו." אמר עש ועטף את מותניו של אוריון בידו החזקה, "כל עוד יחשבו שאנחנו בין המתים יש לנו יתרון קטן על אויבנו."
עש סימן לאוריון להחזיק חזק, פרש את כנפיו מלוא גודלן והסתכל לתוך עיניו הכחולות של הנבחר. אוריון הידק אחיזתו במותניו של עש ועצם עיניו בחוזקה. ניתור חזק הביא את השניים לאוויר ומשק כנפיים חזק הרים אותם לגובה. אוריון פקח את עיניו וראה את מימדי האסון תחתיו, דמעותיו נסחפו עם הרוח והוא השתדל בכל מאודו לנתק את מבטו מהחוף. עש הרגיש את הכאב של הנבחר וכיוון את מעופו לתוך ענן גדול. ברגע שהחוף נמוג משדה ראייתם פרש עש את כנפיו והפסיק לנפנף בהן, הרוח שינתה כיוונה במפתיע ומילאה את הכנפיים כאילו היו זוג מפרשים. מלודיה שקטה נישאה על הרוח והקיפה אותם, לפתע החל עש לזמר בקול עמוק ושקט:

" הנבחר הוא התקווה,
הנבחר הוא התשובה,
אל עבר האור הוא נע
ואל הקרב יוצא עם הלבנה"

אוריון הלך לאיבוד בתוך קולו של עש ולא הרגיש כיצד הזמן עובר.

V
שעה קלה עברה, העננים סביבם נעלמו ואוריון הרגיש שהם מתחילים להנמיך גובה. יער רחב נפרש תחתיהם, עש האט את מהירות מעופו, תמרן בין ענפי העצים עד אשר נחת בקלילות ובדממה בתוך היער. אוריון ניתק עצמו מבן לוויתו והתמתח. עש פרש את כנפיו, ניער אותן ואז קיפל אותן שוב על כתפיו. הוא הסתכל על אוריון כמה שניות ולבסוף הצביע עם ידו מעבר לכתפו של הנבחר.
"לא רחוק מכאן שוכן כפר סוחרים קטן, 'קאנטור', המקום נידח יחסית לאחרים והוא לא מאוכלס בהרבה תושבים. יאמר לזכותם שהם חברותיים ורגילים למטיילים והרפתקנים המסתובבים ביער ומחפשים מקום לנוח בו." אמר עש, "שכחת את זה בחוף." המשיך ושלף את החרב שמצא הנבחר מתוך הנדן שבגבו.
אוריון הרים גבה בשאלה ועש צחק בתגובה ואמר:"יש פה הרבה מקום…"
עש הרים ידו ויחד איתה התרוממה השרשרת של אוריון מקפל חולצתו.
"אל תיתן לאף אחד לראות את התליון שלך נערי." אמר, "הוא יסגיר את זהותך האמיתית."
– "אתה בטוח שהם יבטחו בי?" שאל אוריון והצביע על בגדיו הקרועים והדם שעיטר אותם, "אני לא בדיוק מסביר פנים."
– "יער הסוחרים הוא מקום מסוכן. אני בטוח שתחשוב על סיפור אמין דיו כדי לשכנע אותם." ענה לו עש, "ואני בספק שמישהו יכול לסרב לעיניים הכחולות האלה שלך."
אוריון צחק ושאל:"ומה איתך?"
– "אני מתכוון למצוא את האחד שבגד בנו. בתקווה אאתר שורדים אחרים. ואמשיך לגייס תומכים למען המטרה."
– "מתי אראה אותך שוב?" שאל אוריון בהיסוס.
– "בבוא הזמן נערי." השיב לו, "דע זאת. אני תמיד לידך גם כשאינך מודע לזה. לך, שמור על פרופיל נמוך ואל תסמוך על זרים מחוץ לקאנטור. הממלכה מלאה במרגלים שלא יבחלו בכלום בניסיון להגיע אליך."
עש שלף את חרבו, סובב אותה ונעץ אותה באדמה. עשן היתמר מלסתות הדרקונים שהחזיקו את הלהב והאבן השחורה בהקה. הוא כרע ברך לצד החרב, הרכין את ראשו ולחש תפילה חרישית. החרב המשיכה לפלוט עשן סמיך שהחל להקיף את גופו של עש. לאחר שסיים וקם על רגליו, נמוג העשן כאילו לא היה קיים עד לפני שנייה. עש הרים את חרבו והחזירה למקומה.
"חרב מעניינת." העיר אוריון.
– "ניצו- לי." אמר עש, "חברה נאמנה שאין שני לה." אמר וחייך, "לך נערי, הלילה כבר ירד עלינו."
אוריון הסתובב לעבר הכפר והבחין באורות בין העצים, הוא היפנה מבטו לאחור והבחין שנותר לבדו בתוך היער.
"דרך צלחה." לחש לעבר השמיים, יותר לעצמו מאשר לעש.
הוא לקח נשימה עמוקה, הידק אחיזתו סביב ניצב החרב והחל לצעוד לעבר קאנטור.