המשחק – פרק 1 – ברוכים הבאים למשחק

מרתה רצה בסמטה הקטנה כדי לתפוס מחסה מגשם הזלעפות שיורד בחוץ. הפונצ'ו השחור שלה דק מאוד וכולה כבר הייתה רטובה. היא יצאה מהסמטה ופנתה ימינה בכיכר, עלתה במדרגות, ופתחה את דלת ביתה. הבית שלה היה קטן. סלון גדול, מטבח, ושני חדרי שינה.
מרתה גרה עם אמה. החום מהמזגן עטף את גופה של מרתה והיא הורידה את הסוודר, את הפונצ'ו, והחולצה הרטובה ונשארה עם חולצה קצרה והג'ינס הרטוב. ריח וב עלה באפה והיא נכנסה למטבח הלבן וראתה את אמה עומדת מעל הכיריים מתעסקת בסיר גדול. אמה של מרתה, לירוי, היתה צעירה ויפהפייה. השיער הבלונדיני שירשה ממנה מרתה, העיניים החומות, והגוון החיוור הביאו לאמא שלה מראה מדהים.
"מה את מבשלת?" שאלה מרתה את אמה והניחה את התיק בצבע האפרסק על השולחן הקטן. הוא היה ספוג מים והיא ניסתה להציל ממנו כל דבר, מחברות, ספרים, קלסרים, הכל נרטב ונהרס. מרתה זרקה את הכל לפח ושאלה שוב את אמה, "מה את מבשלת?"
"עוד מעט תראי, זאת הפתעה!" אמרה לירוי, אמה של מרתה, והוציאה אותה המטבח. היא סגרה את דלת העץ הלבנה של המטבח ונעלה אותה.
מרתה גילגלה עיניים וניגשה לחדרה הקטן. היו בו חלון עגול וקטן מעל למיטה וחצי הלבנה, שידה ליד המיטה, שולחן עץ גדול ועליו לפטופ, וארון בגדים חום. היא לקחה מגבת, פיג'מה ונכנסה למקלחת. היא קירצפה מעליה את היום הנוראי שעבר עליה. קודם כל היא קיבל נכשל במבחן בהיסטוריה, שנית כל בנג'מין פרנק, "מלך השכבה", זרק עליה בוץ כמו ילד בגן. היא סיימה את המקלחת והתלבשה בכתונת הלילה הורדרדה שלה והסתכלה במראה.
שיער בלונדיני גלי שמגיע עד אמצע הגב, עיניים חומות, נמשים על האף, היא כמו אמה. היא יצאה מהמקלחת ולקחה את הלפטופ לסלון. היא התיישבה על הספה הויקטוריאנית הגדולה והתחילה לחפש נמרצות אחר סרט שתלך לראות מחר בערב עם חבריה.
הטלפון צילצל.
"מרתה, תעני לטלפון!" צעקה אמה של מרתה מהמטבח. מרתה הרימה את השפורפרת הכהה וענתה.
"הלו?" שאלה.
"מרתה? זאת קלאוד, החלטת לאיזה סרט את רוצה ללכת? זה יום ההולדת שלך מחר, כדי שתבחרי טוב!"
"אל תדאגי בחרתי, אני עושה לכם הפתעה, פשוט אני לא יודעת אם אמא שלי תרשה, זה מגיל 17 ומעלה."
"אל תהיי כזאת," אמרה מעוצבנת, "היא על בטוח תסכים, זה יום הולדתך."
מרתה התלבטה, "בסדר אני אחזור אלייך." אמרה וניתקה את הטלפון.
הדלת הלבנה של המטבח נפתחה ואמה יצאה משם עם סיר גדול, שתי צלחות, וכפות. היא הניחה את הכל על השולחן העגול הגדול שלי המטבח וסימנה לה לבוא.
"אמא, מחר זה יום ההולדת שלי, וחשבתי אם תסכימי… לקנות לי ולחבריי, כרטיסים לסרט החדש?"
"אני מצטערת בובה," אמרה בצער אמה, "את יודעת שהזמנים אצלנו קשים, אין לי כל כך הרבה כסף עכשיו. אני מצטערת מתוקה, אולי תזמיני אותם לפה? תחגגו פה! כמו מסיבת פיג'מות כזאת. תראו סרט בטלוויזיה, אני אכין פיצה, חטיפים, יהיה נחמד."
הבעת צער עלתה על פניה של מרתה.
"אני מצטערת חמודה, זה כל מה שאני יכולה לעשות. הקונדיטוריה לא מצליחה במיוחד, וזה כל מה שאני יכולה לעשות ליום הולדתך, אני מצטערת."
מרתה הנהנה ופתחה את הסיר, מרק עדשים. המרק האהוב עליה.
חיוך קטן עלה על פניה ואמה מזגה לה לצלחת. כשהיא סיימה לאכול קמה מהשולחן וניגשה לטלפון של הבית. היא חייגה לקלאוד, היא ענתה.
"הלו?" שאלה קלאוד מבעד לטלפון.
"קלאודיה? זאת אני מרתה."
"זה אף פעם לא טוב כשאת קוראת לי קלאודיה, מה קרה?"
"לאמא שלי אין מספיק כסף לקנות לכולם," לחשה מרתה, "היא הציעה לעשות מסיבת פיג'מות כזאת." מרתה אמרה את המשפט האחרון בחשש שהיא תצחק עליה.
"רעיון מגניב!" אמרה קלאודיה, "מתי?"
"אצלי בשבע בערב מחר? תוכלי להודיע לכולם?"
"בטח, נתראה שם!" אמרה קלאודיה וסגרה את הטלפון.
'יש!' הבעת ניצחון עלתה על פניה של מרתה.
"אמא, תכיני הכל! הם באים מחר בשבע!" צעקה מרתה.
"מצוין! גם בשבע יש לי פגישת יעוץ לגבי מה לעשות עם הקונדיטוריה, הבית יהיה לעצמך!"
***
דפיקה בדלת. כל החבורה עמדה שם עם תיקים קטנים ושקי שינה בידהם.
דניאל, קלאודיה, רבקה, ארתור, ניקולאס, ויוליה.
מרתה כבר פינתה את הסלון והוציאה משם את שולחן הקפה הגדול, את כוננית הספרים ואת הכורסאות והכל היא שמה במרתף.
אמה של מרתה נכנסה לסלון והביאה מגשי פיצות שחורים שיצאו מהתנור.
"מקווה שאתם רעבים! יש תירס, רגיל, זיתים, פטריות ואנשובי! בתיאבון! טוב אני הולכת, מרתה תהיו טובים!" היא אמרה ויצאה מהחדר. כולם התנפלו על הפיצה בזמן שמרתה הפעילה את נגן הדיוידי כדי שיוכלו לצפות בסרט שאמה אירגנה להם. תוך חצי שעה הם השתעממו וכיבו את הטלוויזיה.
"בואו נשחק רדיפות." אמר ניקולאס.
"מגניב, אני אהיה הרודף." אמר ארתור, "יש לכם 120 שניות להתחבא, ותיזהרו! י אני בא לרדוף אתכם." זה היה המוטו של הרדיפות. ארתור עצם עיניים והתחיל לספור לאחור בשקט. מרתה הסתכלה על השיער השחור שלו ובהתה בו, הוא היה מדהים.
"100!" צעק ארתור והעיר אותה מהפנטזיה. היא ירדה במדרגות הלבנות למרתף בשקט וחיפשה פנס. היא האירה את החדר עם אלומת אור קטנה וסרקה אותו כדי לראות איפה תוכל להתחבא.
"10, 9, 8…" הזמן שלה נגמר. היא נכנסה לתוך ארון עץ גדול וסגרה את הדלת אחריה. היא סרקה את הארון וראתה שזהו ארון משחקים. מתג נמצא ליד כל המשחקים, היא לחצה עליו וכל המשחקים זזו. אור דלק והופיע קיר גדול עם מלא פוסטרים שחורים עם כתובת לבנה.
"הרפתקה." זרקורים קטנים האירו את קופסת המשחק השחורה. היא היתה מלאה באבק וקורי עכביש. מרתה ניקתה אותם ופתחה את המשחק. היא החלה לקרוא את ההוראות עד שמישהו דפק על דלת הארון. הדלת נפתחה ורבקה עמדה מחוצה לו. הנזם באפה היה בולט יותר ממה שהיה אי פעם.
"את האחרונה." אמרה רבקה.
"היי, תראי מה מצאתי, משחק קופסא ישן. רוצים לשחק? זה נראה מגניב."
רבקה גילגלה עיניים ומשכה בכתפיה. היא שיחקה עם שיערה הבלונדיני, ועלתה ביחד עם מרתה ללמעלה.
"מצאתי משחק קופסא ממש מגניב שהתחבאתי. קראתי את ההוראות וזה נראה ממש קול, רוצים?"
שאלה וחטפה עוד משולש אחד עם זיתים.
"בסדר." נשמעו מהחבורה. היא פתחה את המשחק וסידרה את הקלפים.
"ככה, לוחצים על המספר שבע בכדור הבדולח כי אנחנו שבעה והוא שולף קלפי דמויות שאנחנו נהיה."
ניקולס חטף את ההוראות הלבנות וקרא בלגלוג:
"אזהרה.
כל משחק במשחק זה יזהר. ברגע שכדור הבדולח יפעל יש סיכוי רב מאוד שתישאבו לתוך המשחק.
היזהרו!"
דניאל צחקה קלות.
"יאללה, תלחצי כבר." אמרה דניאל.
מרתה לחצה על כפתור עם המספר השחור שבע והכדור הוציא אור לבן. הוא התחיל להיסדק וקלאודיה צרחה: "תפסו מחסה! זה מתפוצץ!"
כולם נשכבו על הקרקע והכדור התפוצץ. אור לבן האיר את החדר ומרתה איבדה את ההכרה.
***
מרתה התעוררה. שמש אחר הצהריים האירה, ומעליה עמדו מיליוני עצים. יא שכבה על דשא לח וירוק ומידיה זלג דם. לידה נח כדור בדולח לבן. היא נגעה בו והוא נחצה לשניים וערפל סגול עלה ממנו.
הערפל יצא דמות של אישה צעירה עם שיער שחור אסוף לצמה, שמלה כחולה דקה, נזר עלים זהובים היה בראשה. שפתיה המלאות היו בצבע אדמדם, ועורה היה חיוור. האישה נחה לידה והקימה את מרתה.
"מי את?" שאלה מרתה את האישה.
"אני הנסיכה קתרדלה. ברוכה הבאה למשחק!"