הפרח של איריס – פרולוג

"ולדימיר בובשקוב, אני מבקשת ממך, בבקשה" שמעתי את אימא מתחננת בחדר ליד. "תפסיק עם השגעון הזה, תפסיק! את רק הורס לעצמך את הסיכויים להצליח! זה לא יעבוד!"
"תסתמי סוניה. תשתקי. את מפריעה לי" אבא נשמע קר רוח למדי. אדיש כמעט. כאילו לא אכפת לו.
"אתה לא מבין את הסיכונים?!" אימא נשמעה הרוסה. "זו נחלת עבר! זה היה לפני 23 שנים! אתה לא קולט, שאתה רק מוותר על מה שיש לך עד עכשיו!"
"אני לא מוותר על שום דבר, סוניה. אני פשוט לוקח עוד סיכויים למשהו אחר" לא הייתה שום נימה בקול שלו. פשוט קול. משהו נפל על הרצפה והתרסק, משהו מזכוכית. כמה חתיכות קטנות התגלגלו אל החדר שלי. הידקתי את השמיכה סביבי ונעצתי את מבטי בחתיכות הזכוכית, הדבר היחיד שהפיץ קצת אור בחדר שלי. שהיה חשוך. לילה. אני לא אוהב לילה.
"אתה לא מבין?! אתה עוד תתחיל לנסות להסביר לבן שלך על זה! רק בגללך קראתי לו ככה! בגלל השיגעון המטורף שלך! אתה לא מבין שכרגע אתה מוותר עליי?! ועל הבן שלך!"
"הבן שלנו סוניה. עכשיו תצאי לי מהחדר, אני רוצה לגמור עם הניסוי הזה, עכשיו"
"לא. הוא לא הבן שלנו. הוא הבן שלך. "
"את מאיימת עליי?"
"תמיד איימתי" אימא נשמעה כועסת. התכווצתי ונצמדתי אל הקיר, שעליו היתה מושענת המיטה. "עכשיו אני אבצע את זה, זה פשוט מאוד."
"את רוצה לעזוב אותי?" הוא לא נשמע כאילו אכפת לו. לא אכפת לך? רציתי ללחוש. אבל שתקתי. הם חושבים שאני ישן. בגלל זה הם רבים. אז למה להסתיר את זה ביום? כי כשאני ער, הם שמחים ומואהבים. מה קורה בלילה? למה הם כועסים? הורדתי את שתי רגליי אל הרצפה, והכנסתי אותן אל נעלי הבית הפרוותיות שלי. משב רוח קריר נכנס אל תוך חדרי. שתיקה ענקית פשטה על הבית. ואז אימא התחילה לבכות ולצרוח.
"אתה פוגע בו! אתה פוגע בי! אתה פוגע בעצמך חתיכת כלב! אתה לא מבין שאתה לא יכול לעשות את זה!"
"זו מדינה חופשית, אישה! אני אעשה כול מה שאני רוצה, בין אם זה מוצא חן בעייניך או לא!" קולו של אבי גבר. סוף סוף אכפת לו
"אבל אתה פוגע באנשים! אתה הורס את עצמך! אתה חוזר אל טמטום שהבטחת לי שתפסיק איתו!"
"אז אני מפר את ההבטחה שלי!את לא אותה אחת שלה הבטחתי את זה! את פרנואידית! את שקרנית! את מטומטמת ודאגנית! את הפסקת לחשוב עליי. רק הבן שלך. רק הוא כול הזמן" מה הבעיה בי?!
"הבן שלך!" היא צעקה.
"לא אכפת לי!" הוא צעק וזרק משהו. עוד חתיכות זכוכית התגלגלו אל חדרי. אימא צעקה. עצמתי את עייני בכוח. הכול בסדר הכול בסדר הכול בסדר הכול בסדר עוד משהו התרסק, אימא השתתקה. הפכם, תיכות הזכוכית שהתגלגלו אל חדרי היו אדומות. הרצפה הפכה להיות אדומה. סגרתי את עיניה שוב.
"די!" צעקתי. אבא נכנס אל החדר.
"הכול בסדר איריס שלי. אימא הלכה לישון, זה הכול. עכשיו לך לישון גם אתה". הקול שלו היה נחמד ונעים ומלטף. נשכבתי ועצמתי את עייני. מחבק חזק את דובי ורד שלי. דובי בצבע בורדו, שהחזיק בזר םרחים, ואם היו לוחצים לו על האוזן, הוא היה אומר "פרח בשביל אהובתי". הבטחתי לעצמי שאתן את זה לאשתי.
אבא התיישב לידי, וליטף את השיער שלי. "הכול בסדר, הכול בסדר". מהר מאוד שכחתי מה קרה, וכאשר סירנות המשטרה הגיעו, זוהרות וצועקות, הייתי שקועה בשינה עמוקה.