הרוכב האחרון

' אש… שרפה.. אסון בכל מקום…
האנשים צרחו בפחד ובהלה, יוצאים החוצה מהמגדל, ממהרים לפני שהאש תכלה את הכל.
הדרקונים התקיפו. אחד מהם, צבעו אדום וגדול מהשאר ריחף באמצע ושילח אש בהכל. על גבו היה רוכבו, הרוכב האחרון.
עיניו היו אטומות והוא היה בגופו השני. הוא לא היה מודע למעשיו. בהנפת חנית מהירה, זינק הדרקון מטה, בהוראת אדונו.
הצרחות למטה התחזקו ודם ניתז לכל עבר. האדון קפץ מדרקונו והורה לו לחכות. הוא התקדם באיטיות מפחידה. לא היה שם איש פרט למפקד המשמר שהיה פצוע מכדי לזוז. חתך חרב רחב היה על חזהו. האופל שהיה מסביב חדר למוחות של כולם ובלבל אותם.
חיילים הרגו את חבריהם, משפחותיהם.
כולם פנו נגד כולם.
האדון התקרב עוד יותר, מכוון את חנית החדה שבידו אל עבר מפקד המשמר ונוגע בעזרתה בחזהו.
הוא בדיוק עמד ללחוץ עליה כשצווחה רמה נשמעה לפתע.
עיניו חזרו לצורתן הרגילה. '

התעוררתי במהירות, השמיים הכחולים היו מעליי. הנחתי את ראשי שוב על הכר אחורה וחשבתי על החלום הישן שלי.
על הסיוט הישן שלי.
עברו שנים מאז, אך עתה אני כמו שהייתי לפני.
משום מה בזמן האחרון הסיוטים מפעם באים אליי הרבה. פניהם של חבריי, קולה המוכר של אהובתי, פניו של המלך… כל אלה מופיעים ונעלמים להם, כמזכירים לי שהם כבר לא כאן.
גרוע מכולם היה מפקד המשמר. פניו תמיד הופיעו בסוף החלום, אף אני אף פעם לא ראיתי את סופו. אני לא זוכר אם הרגתי אותו בסוף. אני רק זוכר צלקת ישנה בכתף.
ציוצי הציפורים נשמעו חזק מעלי ואני נאנחתי בכבדות, והתרוממתי ממקומי לאט. שדרת השוק הייתה עכשיו ריקה מאדם אך אני עדיין לא מרגיש בנוח לצאת לרחוב לאור יום.
אי אפשר לדעת מי ניצל מהטירה באותו יום ונשאר בחיים.

את זמני אני מעביר בבהייה בשמיים, האכלת חתולים בלחם וחלב, ובחיפוש אחר משהו לדבר איתו.
כן, משהו.
העיירה הזו שאני נמצא בא שקטה מאוד, וטוב שכך. אני לא רוצה לגרום שום צרות יותר, ובטח שלא להחריב עיר נוספת…
לא משנה כמה אני מנסה למחוק מזיכרוני את תמונותיהם של חבריי מתים, את הדם שהיה בכל מקום, וגם על המדים שלי, אני לעולם לא אצליח.
וגם אם כן, תמיד יש את החלומות.