הרפתקאות אלאדורה

שכבת עננים עבה חסמה את קרני השמש האחרונות לאותו יום. הרוח החזקה שנשבה העיפה את טיפות הגשם הבודדות שירדו, ואלאדורה נאלצה שוב ושוב לרסן את שערה הכהה שהתנופף לכל עבר והסתיר ממנה את הדרך. הטירה, יעדה של אלאדורה, עמדה על קצה רחוק של הצוק ונראתה כמעט-כמעט נופלת אל הים הסוער מתחת. השביל המוביל אל הטירה פנה הנה והנה, ואלאדורה, המתנשפת בכבדות, פלטה קללות בכמות שפות שהייתה מרשימה גם את האפיפיור. "לעזאזל עם כללי נימוס" רטנה "אפשר לחשוב שמישהו היה ממש נפגע, אם הייתי פשוט עפה עד לשער הטירה" אך היא המשיכה לגרור את רגליה הכואבות ממאמץ במעלה השביל המתפתל.
לאחר כמה דקות של טיפוס מאולץ, וכמות קללות נכבדת, שערי הטירה נגלו מעבר לפנייה, מטרים בודדים מאלאדורה. היא סידרה את גלימתה ופתחה בצעד נמרץ לכיון השער. עוד לפני שהספיקה לדפוק פעם אחת, השער נפתח ואלאדורה המופתעת מצאה את עצמה עטופה בחיבוק חם, ורעמת תלתלים בלונדיניים חוסמת את שדה ראייתה. "דורה! שמיים רועמים, אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע! התגעגעתי כל כך! קדימה כנסי,כנסי. אין טעם לעמוד בחוץ. הרוח לא תעזור לך לבריאות והגשם כבר מתחיל להתחזק". "גם אני התגעגעתי, טיה" אלאדורה הרפתה מחברתה הוותיקה וצעדה אל פנים הטירה. טיה סגרה את השערים הכבדים ונעמדה ליד אלאדורה אשר בחנה את חלל הכניסה. "יפה, נכון?" טיה החוותה בידיה על ציורי הקיר הצבעוניים "התייעצתי עם מיטב המומחים בתחום. הזמנתי את האומנים הטובים ביותר באזורנו, היה נהדר לראות אותם עובדים יחד. למרות שהיה צייר אחד שלא הסכים בשום פנים ואופן לבוא עד לכא…" "טיה," קטעה אותה אלאדורה "אני מאוד אשמח לשמוע על כל זה אבל לא כרגע. תוכלי להוביל אותי אליו? עכשיו? בבקשה". "אוי, כמובן דורה יקרה שלי, כמובן מיד, מיד. בואי אותי", טיה התחילה ללכת במהירות. "הוא לא במצב רוח טוב כל כך, אבל ניסיתי לדבר איתו, להגיד לו. ביקשתי שיקשיב לך. רק תסתירי את הכנפיים שלך, אין טעם להזכיר לו שאת …לא כמוהו…" טיה נעצרה ליד דלת מעוטרת בזהב והסתכלה על אלאדורה "תרצי שאכנס איתך? אני אוכל לדבר איתו, להסביר לו את המצב". אלאדורה חייכה קלות "לא, טיה. אני צריכה לעשות את זה לבד". טיה הנהנה "איך שאת רוצה. טוב. אם כך אני אחכה לך פה". אלאדורה נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת.