השער 1: פלישה פרק 3

(אביעד) הפרמידה הייתה המבנה המרהיב ביותר שראיתי בחיי. היא הייתה מעוצבת בסגנון יווני עם פסלים בדמות מלאכים. מהמעגל שעליו עמדנו אני וזואי התמשכו קווים זהובים אל דלת זהב ענקית. הדלת נפתחה ואיש לבוש שריון מוזהב יצא ממנה. "ברוכה הבאה זואי" אמר הזקן ואז הבחין בי."ומי אתה, אישי הצעיר?" "אביעד" עניתי לו."ואתה הרגע הבסת את טרקס, שר צבא של הגיהנום" אמר הזקן."שר צבא? כבר חשבתי שהוא שד רגיל אם הוא הובס כל כך מהר" אמרתי."זה לא כזה קל. הוא נלחם בי וזה כנראה החליש אותו" אמרה זואי."בוא נעזוב את זה לבניתים" אמר הזקן. הוא צעד לעברנו."כרגע הדבר החשוב הוא שהפלישה עומדת להתחיל"."עדיין לא הבנתי. מה זה עניין הפלישה שזה שאתם מדברים עליו?" שאלתי. זואי היא זו שענתה:"הגיהנום הוא לא כמו שרוב בני האדם חושבים עליו. הגיהנום הוא בעצם מימד מקביל לשלנו ומידי פעם פרצות נוצרות ומאפשרות למפלצות משם לעבור למימד שלנו" אמרה זואי."אז את והזקן מנסים להילחם בהם" אמרתי."לא בדיוק" היא אמרה."פעם היו במקום הזה הרבה "לוחמים לבנים" אבל רובם נפלו קורבן למפלצות או שעברו צד. אני היחידה שנותרה". תהיתי כמה אנשים בדיוק נדרשים כדי לעצור מפלצות ממימד מקביל."אז מה, כל יום כמה פרצות יש בערך?" שאלתי. "עשרה ביום. היום היו 11 אם מחשיבים את טרקס" זואי אמרה."אחד יותר" אמר הזקן."ואת אומרת שהיה סימן של הגיהנום על מים?"."נכון" ענתה זואי."גם אביעד הצליח לתעד את זה" בזמן שהיא אמרה את זה הוצאתי את האייפון והראתי לו את התמונה."מעניין" הוא אמר."אני חושש שבקרוב מאוד הכוכב שלכם יעמוד בפני סכנת השמדה" הוא הרים את ידו ושילח כדור זהוב אל האוויר. הכדור התפוצץ ויצר מילים באור כחול."הנבואה" זואי אמרה."זה נהיה מעניין" אמרתי."לוחמי המסדר הלבן מהעבר והעתיד בואו וחשפו בפנינו את הנבואה!" הזקן הרים את מטהו והמילים שהיו באוויר התפוגגו בפיצוץ כחול. במקומם נגלו באוויר חמישה אנשים עם גלימות לבנות ושריון לבן."אלה הרוחות של לוחמים שנפלו בלחימה אבל הם היחידים שהצילו אחרים במותם ולכן הם נבחרו לשמש כמשמיעי הנבואה" זואי אמרה ולחצה לי את היד קצת יותר מידי חזק לטעמי. "שמעו את דבר הגורל" אחד מהם אמר."כששר הגיהנום יושמד הכוכבים יסתדרו בשורה" אמר השני."דמם של אלפים יישפך והשער יעלה מתוך העיר החרבה" אמר השלישי." בקרב האחרון רק אחד מהם יעמוד" אמר הרביעי. "והאחר ינוטרל במגע של הבלתי נמנע" אמר החמישי ואז כל הרוחות נעלמו.