זאבים- מרוצי השלג (ג) מבחני מיפוי

*אשמח מאוד לשם אחר*
ידיה של קאמי נחו על האדמה הקרה והקשה בזמן שגופה היה מכופף לתנוחת כוננות. היא ספרה בליבה עד שלוש ואז זינקה קדימה לאורך השביל. מבטה היה חדור מטרה. היא חסמה כל דבר אחר שהיה עלול להפריע לה והתרכזה בשמירת כוחותיה להמשך הדרך. מידי פעם היא היתה עולה על הריח של דילן או ווילס, המתאמנים בנתיבים המקבילים לשלה. מבחני המיפוי כבר החלו ולפחות שמונה נערים נפסלו.
אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו מחוץ למרוץ.
למעשה, היא לא חששה כל כך. היא ידעה בוודאות שמקומה במרוץ לא נמצא בסכנה, כיוון שיש לה ביטחון מלא ביכולותיה וברמת העמידות שלה לתנאי הלחץ של המבחנים.
פנייה. עוד אחת. להתכופף. לקפוץ. מוחה המשיך לשלוח לה התראות קצרות ומדויקות על המכשולים המתחבאים או הגלויים הנמצאים במסלול, מזהיר אותה, נותן לה את העצות הכי טובות כדי להתקדם מבלי להיפגע.
היא רצתה להתאמן עם הבנים, אך אחרי שראתה את הפרצופים המתוחים שלהם בבוקר היא הבינה שאין טעם להציע. כל אחד מהם רוצה להתאמן לבד כדי שהשני לא יראה את השיטות אימונים של האחר. בנים, קאמי חשבה לעצמה. מתי בדיוק כולם יתבגרו כאן?
היא כמעט התבלבלה בפנייה אך מהר מאוד התעשתה על עצמה. המסלול הזה יקשה עליה הרבה יותר מהשאר, כיוון שאפשר לבצע אותו גם כשאתה נמצא בדמותך הזאבית, דבר שהם יכולים לעשות בכל רגע שירצו. כמובן שגם היא יכולה, אך היא עדיין לא מרגישה מוכנה להתחלף ליד אחרים. לקח לה זמן להרגיש בנוח כדי להתחלף מול דילן, אבל הסיפור איתו הוא שונה.
הכל שונה עם דילן.
קצה ה'בית' כבר נראה מולה באופק. היא המשיכה לרוץ, משדרת לגופה שזה רק עוד כמה מטרים. אם היא תצליח לשרוד את המסלול הזה היא תהיה הנערה שרצה עם זאבים- למרות שהיא בעצמה זאבה.
לאחר שנייה מהרגע שהיא הגיע לסוף המסלול היא ראתה את דילן וווילס מגיעים, כל אחד מהם מחליף מבטים עם השני, אך איש לא אמר מילה. היה מין שקט מוזר כזה של יריבות באוויר, וקאמי לא אהבה את זה. היא התגעגעה לשיחות שלה עם דילן, לקרבה שלו. ווילס שלח לה חיוך קטן ופנה לכיוון ה'בית', נכנס דרך הדלת האחורית. היא ידעה שהוא לא יכול בלי לדבר איתה ושהוא בטח יישבר עוד לפני שתגיע ארוחת הערב, זה דילן שהדאיג אותה. לפעמים האגו שלו מונע ממנו לעשות או להבין דברים עד לדקה האחרונה. בניגוד לווילס, הוא הסתובב ופנה חזרה לעבר השביל, נעלם בין העצים.

הם סיימו לאכול מזמן וכל אחד כבר נעלם לעיסוקים שלו. היא בדיוק סיימה לשטוף את הכלים ולפטפט מעט תוך כדי עם ווילס כשמשהו בזווית עיניה אמר לה שדילן עוד ער, ונראה שהוא מחכה לה שתהיה לבד. היא התעלמה ממנו ולא הפגינה שום סימן לכך שראתה אותו, אך בכל זאת סילקה את ווילס ממנה בעדינות; לא שזה כבר משנה לו, אחרי הכל, נראה שהוא יודע לגבי כל מה שהולך בבית הזה הרבה יותר מכולם.
היא כיבתה את האור במטבח ועלתה לחדרה.

"קאמי, אנחנו צריכים לדבר," דילן לחש לה מהצד השני של הדלת. היא בדיוק סיימה את ארגוני הלילה שלה לאחר היום הארוך והמתיש שעבר עליה. היא רצתה לקום וללכת לפתוח לו, אך נזכרה איך הוא הציץ עליה מעבר לחלון הכיתה באחד הימים שבהם היא לימדה בשיעורי ערב את שאר הנערים אך פורצים מנעול, אז הוא וודאי זוכר.
קאמי ניגשה אל הארון כדי להחליף לבגדי הלילה שלה. היא רצתה לבדוק כמה זמן ייקח לו עד שיפרוץ פנימה. קול רטינה נשמע מהצד השני של הדלת לאחר שהוא הבין שהיא שמעה אותו ושהיא לא מתכוונת לפתוח.
היא חייכה לעצמה חיוך קטן שלווה בגיחוך קל.
קאמי בדיוק סיימה להתלבש כשרעש גרגורים ומלמולים מילא את חלל החדר, ודמותו של דילן נגלתה לעיניה, כועסת למדיי. זה לקח לו פחות זמן משחשבה, אך בכל זאת לא זמן שיא של פריצת מנעול, מה שהוביל אותה לחשוב שתי דברים: או שהמנעול שלה ממש טוב, או שהכישורים של דילן לא כאלה טובים כמו שהוא חושב.
"אז מה אתה צריך ממני בשעה כזאת?" היא שואלת באלגנטיות, כאילו שלא השאירה אותו בחוץ הרגע. הוא התלבט במשך כמה רגעים אם להישאר קרוב לדלת, אך לבסוף התקדם בצעדים קטנים אל תוך החדר.
העובדה שלבשה את השמלה השחורה והקצרה שלה בתור פיג'מה לא הקלה על ההחלטה שלו.
"את יודעת שזה עוד מעט תורנו להיבחן במבחני המיפוי," הוא התחיל. "ואני בכל זאת רוצה לבקש ממך לחשוב שוב על הרצון שלך להשתתף במרוץ. אני לא רוצה שמשהו רע יקרה לך במהלכו, או גרוע מזה." קאמי התקדמה לעברו, מתעלמת מכל מה שכבר שמעה אותו אומר אלפי פעמים במהלך השבועות הקודמים. היא לא רצתה להמשיך לריב איתו על הבחירות שלה וקיוותה שהוא יוכל להבין אותן ובעיקר את זה שהיא כבר לא ילדה קטנה יותר. היא יכולה לדאוג לעצמה.
ידיה אחזו בידיו של דילן ומשכו אותו לעברה בעדינות, עולות לאט במעלה זרועותיו עד לכתפיו ואז מושכות אותו לחיבוק, כששפתיה מרפרפות קלות, נוגעות לא נוגעות בשפתיו של דילן. הוא נהם ונאנח באותו רגע, מה שהדליק את קמאי וגרם לה להעמיק את הנשיקה הזו יותר.
"קאמי… לא, את עייפה… ואנחנו עוד לא סיימנו את השיחה שלנו…" דילן ניסה לדבר, משחיל כמה מילים בכל פעם בין הנשיקות. כשעיניו נלכדו במבטה הוא נאנחנו נכנע, נותן לה למשוך אותו אחריה לעבר המיטה ולהסיר ממנו את חולצתו, בלי להתחשב בכך שאולי היא נקרעה בדרך. חזהו עלה וירד בקצב מטורף, ולמרות שניסה להרגיע את נשימותיו, הוא לא הצליח. היא פשוט גרמה לו לאבד שליטה.
"אתה לא צריך לדבר, בסדר?" היא לחשה באוזנו ונשכה אותה, לאט, נהנית מהתגובות שהוא מפיק. ידיו התרוצצו על מותניה וקירבו אותה אליו. נהמת צחוק בקעה מגרונה ודילן חשב שאם המצב ימשיך כך, סביר להניח שכל הבית יוכל לשמוע אותם, למרות הבידוד של חדרה והניסיון שלהם לשמור על שקט.
"את שיכורה שוב?" הוא צחקק בלחש, נזכר בפעם האחרונה שהיא באה אליו ככה וביצעה בו את זממה, רק שאז הם היו בחדר שלו, והפעם זה הוא שבא לחדר שלה, כך שאפשר לומר שהתפקידים התחלפו.
"מממ… תמיד ההנחה הזאת, אה? מה, אני לא מספיק טובה כדי להיות איתך אם אני לא שיכורה?" היא טפחה בידה על בטנו, והוא נהם שוב, הפעם עמוק יותר. שנייה לפני שהיא הנמיכה את ראשה הוא שמע אותה אומרת, "זה לא כאילו שאתה לא רוצה את זה בעצמך," ואז ידיו כיסו את פיו כדי להשקיט את נהמתו.