ילדת השלג

הוא הלך בשלג, רגליו שוקעות בו עד ברכיו. עליו להתאמץ כדי לעשות אפילו צעד אחד קטן. הוא לא אהב כשיש שלג, ועדיין צריך ללכת לבית הספר. אבל זה המקרה היום. 'נו טוב, רק עוד שנה לסבול,' חשב לעצמו, זה היה הדבר הכי מעודד שיכל להעלות בראשו. הרוח החזקה היכתה בפניו והעבירה בחלקים הקטנטנים בגופו שהיו חשופים צמרמורת. השלג היה כה רך ולבן, כאילו מישהו מנקה אותו. הוא המשיך ללכת, משתדל שלא לאבד את דרכו. זה קורה כאן לפעמים, ואז צריך ללכת המון כדי למצוא בית או מקום מוכר. וזה קשה, כשיש שלג כזה. עד עכשיו ידו הימנית הייתה מורמת ומקופלת, מכסה מעט את פניו בכדי שהקור לא ייכה בהן כה חזק, וכדי שיוכל לראות משהו, תוך מאמץ רב. אך כעת ידו ירדה לאט, הוא ראה משהו. הוא היה עייף ורעב, והדרך לבית הספר לא הייתה קצרה, לפחות לא במזג אוויר שכזה. הוא היה בטוח שהתחיל להזות. כפות רגליים יחפות, שוקיים רזות, ירכיים שמוסתרות על ידי שמלה לבנה קלילה שמגיע עד לאמצען. הוא הרים את מבטו הלאה. שרווליה של השמלה היו לא יותר משני חוטים זעירים, יותר דקים מבגופייה. זו הייתה נערה, והיא הייתה רזה ויפה. שיערה הבלונדיני אסוף בשתי צמות ארוכות, שנחות על כתפיה ומגיעות בערך עד בטנה. עיניה תכולות באופן לא טבעי, ומביטות בו במבט שלא ידע כיצד לפרש. 'כן, אני בטוח הוזה.' חשב לעצמו. הוא אפילו לא שם לב שהפסיק להרגיש את הקור.
"לא, אתה לא הוזה," אמרה הנערה בקול נעים ושלו, שלו מידי, אם מתייחסים לעובדה שקראה את מחשבתו כאילו זו פעולתה הרגילה. הוא נבהל. "מי את?" שאל ישר. 'מה קורה כאן?' "אני?" שאלה, כלא מבינה. לאחר מכן נראה כאילו החלה לחשוב ברצינות על שאלתו, ומבטה הקפוא הפך מרוחק. "שמי נשכך מזמן," אמרה בקול תוהה, "אך אתה יכול לקרוא לי ילדת שלג," הוסיפה מהר, מונעת ממנו מלחשוב ברצינות מה משמעות דבריה. "אין סיכוי שאת אמיתית…" הוא מלמל, "את לא נראת אמיתית," אמר. "זה מפחיד אותך?" שאלה ברוך, כאילו הוא ילד קטן ומפוחד והיא אם, המנסה להרגיעו. "לא…" מלמל. 'את יפה מידי מכדי שאפחד ממך, אפילו אם את מוזרה מאוד,' חשב. "תודה, נדמה לי," היא אמרה וחייכה קלות. במשך כל הזמן הזה היא עמדה במרחק מסויים ממנו, שומרת עליו. נדמה שרגליה לא שוקעות בשלג. זה גורם לה להראות קלילה, קלילה מידי.
"לא קר לך?" היו לו הרבה שאלות לשאול, אך משום מה שאל דווקא את זה. 'מה קורה כאן..?' חשב, לא מבין. פתאום היה נדמה לו שנזכר, כי נפל עוד לפני כמה דקות. הוא היה די בטוח שזה זכרון אמיתי, אך לא ידע איך לעזאזל הוא לא שם לב לכך. וגם איך הוא עומד? "לא," ענתה ילדת השלג וצחקקה, ואז מבטה הפך מרוחק שוב. "זו הסביבה הטבעית שלי," הוסיפה. "אני נולדתי כאן, אז זו גם הסביבה שלי, אבל עדיין קר לי," 'או שלא?'
"אבל אצלי זה שונה," היא קבעה, וסוף סוף התקרבה אליו. הוא הרגיש מוזר, או יותר נכון, לא הרגיש. "הסביבה הזו הפכה לסביבה הטבעית שלי לפני כעשר שנים," החלה להסביר. "כשנקברתי תחת השלגים חסרי הרחמים, איפושהו כאן," אמרה, והצביעה הצידה. "ומאז רק אנשים מסויימים רואים אותי," ספרה. "מה? על מה את מדברת?" שאל, הוא השתגע?
"בוא," אמרה בקולה הנעים ומשכה בידו. "לאן?" שאל, מפוחד מעט. "אני אראה לך הכל," הבטיחה. "ובקרוב לעולם יותר לא יהיה לך קר," לחשה.