יצורים- פרק 8: פוסטה רייש

פרק 8
פוסטה רייש

……………………………..
ג'ונתן שמע מוסיקה קצבית הוא היה בגן הדלעות, בלילה, הדלעות עם הפנסים, הוא ראה עצים עם בלונים וקישוטים ובית גדול, הוא דפק על הדלת, ליבו פעם בחוזקה, הוא ידע שאסור לו שהוא יקבל עונש חמור, נזיפות, צעקות או העונש הכי חמור והכי גרוע- מוות, אבל הוא רק רצה להציץ ולבדוק מה הסיבה למסיבה, הוא מצא את הגן הקסום הזה כשטייל באמצע היער, אחר הצהריים ואכל כמה פירות יער מתוקים, תותים ודובדבנים, הוא אפילו מצא אשכול ענבים גדול בגן הפירות של גברת סמית', אלפית עם שיער אדמוני וכובע קש תכול, עם סרט אדום שהייתה מטיילת בגן הפירות שלה בבוקר ובצהריים, אבל היא לא הייתה טועמת מהפירות, כי היא ידעה שאלו היו פירות מכושפים!
צליל של חריקת דלת קטע את מחשבותיו של ג'ונתן על גברת סמית', הוא ראה שדה גדולה עם ציפורניים חומות, שיער צבעוני עם פרחי זהב, בטן עגלגלה בצבע צהבהב וכנפיים קטנות ושקופות מאחורי גבה המוצק. "מה שמך ילד?" שאלה השדה ומרחה על שפתיה אודם אדום כדם, ג'ונתן חזר לנשום, הוא החליק את שיערו וענה בקול מפוחד: "ג'ונתן…"
"אתה מפחד ממני?" שאלה השדה והתקרבה אל ג'ונתן, היא נגעה בכתפו ואז הצמידה אותו לקיר, "כן, זה טוב שאתה מפחד ממני, נער פחדן"
לשדה הגדולה היו פנים מצומקות ועיניים בצבע כחול עמוק ושפתיים ורודות ודקיקות, היא שרטה את ג'ונתן בציפורניה החומות והחדות וצחקה.
"מה? אה… תעזבי אותי" אמר ג'ונתן, הוא היה מפוחד, כל גופו רעד והוא הסתכל על פניה המוזרות ועל חיוכה המריר של השדה הגדולה והמפחידה.
"רגע אחד," אמר ג'ונתן, "נקמתי במרקוס בכך שיריתי בו" הוא הוציא מהכיס שלו את הספר הקטן וראה עוד שם ברשימה הארוכה של האנשים שהוא רצה לנקום בהם לפני שהוא איבד את הזיכרון שלו: "פוסטה רייש! שדה גדולה עם ציפורניים חומות וארוכות."
"את…….. פוסטה רייש?!" הוא שאל והסתכל על השדה במבט מפוחד.
"מאיפה אתה יודע את השם שלי, נער עלוב, למה שאני אתייחס אליך בכבוד אם אתה ועוד כמה יצורים, ביער שליד גן הדלעות רוצים לנקום בי?!" צרחה השדה.
"בסדר, אני אעבור ליצור הבא שאני רוצה לנקום בו" אמר ג'ונתן, השדה נתנה לו ללכת ואז הוא העיף מבט אחרון על השדה הגדולה. "להתראות!" הוא אמר בסיפוק.
לפתע, ג'ונתן ראה אישה עם שיער אדמוני, פנים לבנות, שמלה צבעונית עם פסים ונקודות ונעלי עקב נוצצות שחסמה את דרכו.
"אתה לא תתחמק מהשדה הגדולה, אתה תהיה העוגה שלה במסיבת יום הולדתה" אמרה האישה, היא אספה את שיערה לפקעת הדוקה וחייכה.
"השדה הגדולה הזאת…."
"קוראים לה פוסטה רייש ואני אביא אותך למסיבת יום ההולדת שלך, שם כל השדים הגדולים יאכלו אותך, הם יהנו מאוד…".
"מה?! את בת אדם, גם בך השדים רוצים לנקום…."
"מממ….." אמרה הנערה, היא הסתכלה על ג'ונתן במבט מסתורי ואז היא התנפלה עליו וחשפה את השיניים החדות שלה, פיה היה אדום כדם.
"את… ערפדית?" שאל ג'ונתן בקול מפוחד.
"אז מה רצית, יצור עלוב וקטן? שאני אהיה איש עם זקן ומקל הליכה?!"
"איפה החברים שלי?…. של מסע הנקמה שלי?…."
לפתע ג'ונתן ראה את ג'רה סמית', ארטמיס, ספלון סקי ורומי. "חברים שלי… הגעתם בדיוק בזמן…"
"אני הבת של גברת סמית' " אמרה ג'רה, "והיא אמרה לי שאתה זקוק לעזרה היא ראתה אותך מגן הפירות שוכב כאן…. אז, באנו לעזור…"
לפתע, פוסטה רייש הופיעה ועמדה ליד הערפדית.
"יצורים טיפשים ועלובים! באתם לכאן כדי לעזור לו? הרי אתם יודעים שאני אתפוס אתכם!"
"אנחנו לא מפחדים ממך, פוסטה רייש!"
"מה? איך אתם מכירים אותי?!"
"אמא שלי סיפרה לי הכל" אמרה ג'רה וחייכה.

בין הצללים האפלים יש פנינה אחת קטנה
היא תאיר את החשיכה, נוצצת ולבנה

"קול כל כך יפה, מי שר את השיר הזה?…." שאל ג'ונתן.
"אמא שלי, בחדר שלי, במסיבת יום ההולדת שלי!" צרחה פוסטה והסתכלה על ג'ונתן במבט זועם.
"בסדר, בסדר לא צריך לצעוק…" אמר ג'ונתן.
"מה אמרת?!" צרחה פוסטה ונעצה בג'ונתן מבט בוחן.
"אה… כלום" אמר ג'ונתן, הוא שלף את אקדחו וכיוון אותו לעבר פוסטה.
"פוסטה, זה הזמן שלך למות…… מילים אחרונות?"
"אין לי שום מילים אחרונות" אמרה פוסטה וכיחכחה בגרונה, "חרב לא תעזור לכם וגם אקדח לא יעזור לכם, אתם יכולים לנסות, אף אחד מכם לא יודע מה הנשק הסודי שבאמצעותו אפשר לדקור אותי ולהרוג אותי, רק הערפדית האמיצה והחכמה שלי יודעת!"
"רגע, אולי סכין?…." אמרה רומי.
"אבל איפה נשיג עכשיו סכין?…"
"רגע אחד, השיר הזה שאמא של פוסטה שרה, זו חידה!

בין הצללים האפלים יש פנינה אחת קטנה
היא תאיר את החשיכה, נוצצת ולבנה

הבנתם?!"
"לא!"
"בין הצללים האפלים, זה אומר בין העצים, הפנינה הקטנה הנוצצת, שתאיר את דרכינו היא בעצם הסכין, שבעזרתה אנחנו נוכל להרוג את פוסטה, אני לא יודע למה אמא שלה שרה את זה… אבל זאת התשובה לחידה, הסכין, או שהיא על עץ, או שהיא בין העצים, צריך לחפש ביער!"