~יצורי פלא~הקדמה~

~הקדמהֿ~
״אתה לא יכול לנצח…״ מילמלה בשקט דמות מירכתי החדר הקטן והחשוך, השחור משחור. היא ישבה על כיסא בעל משענת ישרה אליו הייתה קשורה בחבל עבה, הילה זוהרת מסביבו. הדמות, שנראתה כאישה מבוגרת, הייתה בעלת גזרה גוצה, שצלליתה נראתה כצללית של אדם, מלבד כנפיים ארוכות וגדולות שנפרשו מעל גבה. למרות גופה המלא, קולה היה מלאכי, כמו מתוך חלום, והתקווה והאמונה הנשמעת בקולה כאילו הדהדה בחדר, להעצים את משמעות דבריה. נשמע צחוק. הצחוק הזה היה ההפך הגמור מקולה של האישה, למרות שהיה גם הוא חינני, נימתו הייתה מרושעת וחסרת גבולות .צחוק שגרם לכל שערה בגופה של האישה לסמור. הוא הגיע מדמות שעמדה בחלק האפל והחשוך ביותר שבחדר, דמות אישה רזה, לבושה כולה שחור ולא היה ניתן לראות את גופה. רק עיניה האדומות ניצנצו ברשעות מבעד לאפלה. ״באמת נדמה לך?״ היא סיננה ופרצה בעוד צחוק אחד, קצר יותר מקודמו. למרות שצחקה, נשמע בקולה פחד מסויים. שוב הצטמררה האישה, אך היא אזרה אומץ וחזרה על דבריה. ״אתה לא תנצח.״ היא אמרה בשקט. ״אתה לא תנצח!״ היא הגבירה את קולה, והוא הצטלצל ברחבי החדר הקט והחשוך. לפתע היא זהרה באור נוגה, סביבה התאספה הילה ורדרדה-לבנבנה שהאירה על נערה שונה מצלליתה של האישה שישבה על הכיסא קודם. נערה בגיל העשרה, בעלת שיער בלונדיני שהתפזר על כתפיה בתלתלים מסודרים בקצוות. עיניה הכחולות היו כועסות אך חכמות, ותבונה נשקפה מהן. מספר נמשים התפזרו על אפה. על מצחה נח זר פרחים לבנים וורודים, שוודאי היה נראה כה מכוער וכה פשוט על כל אדם אחר, אך עליה הוא נראה כמו אביזר האופנה שכל אישה הייתה חושקת בו. היא לבשה שמלה לבנה, קצרה וצחורה, פשוטה למדי, שנראתה זוהרת על גופה בהיר העור. היא לא נעלה נעליים כלל וכלל. וכנפיה- הו, הכנפיים שלה היו החלק היפה ביותר שיש בה. הן היו גדולות ממנה, וצורתן היא הצורה של כנפי פרפר, אך אלו היו צבועות בכל הצבעים שקיימים, ואפילו צבעים שמעולם לא ראית. הן זהרו באפלה של החדר, ועוררו יראה בכל מי שראה אותן. היא הייתה האדם הכי יפיפה בעולם כולו.
פתאום ההילה נשאבה לתוכה כלא הייתה, ושוב חזר הכל להיות חשוך. היא חזרה לדמותה המלאה והמבוגרת, ונאנחה בתיסכול, ורקעה ברגליה היחפות. אך למרות הכל חייכה חיוך קטן, נסתר. האישה צחקה וחשפה חיוך בעל שיניים מלוכלכות, שנראה רק מעט בחושך ששרר בחדר. ״טיפשה,״ היא צחקה. ״אין לך סיכוי. העולם הזה, וכל מה שנכלל בו- עוד רגע כבר שלי.״ היא עצר בשביל לצחקק בקול מזלזל ואז הניפה את ידה מעלה. ״עכשיו גם את.״ היה הבזק של אור אדום ונשמעה זעקה קורעת לב, מעורבבת בקול הצחוק האינסופי של האישה. סוס צחור לגמרי, בעל קרן במרכז מצחו, צחורה ומנצנצת גם היא, הביט לכיוון הבית הקטן ממנו שמעה את הצרחה. הוא השפיל את ראשו, כאות כבוד, ואז ניער אותו- כמנסה לשכוח דבר מה שמעציב אותו. הוא רקע ברגלו, המעוטרת בפרסה זהובה, והחל לדהור.
הוא דהר אל התקווה האחרונה של העולם, בשליחותה של בעליו, מלכת ארץ הקסם.