יריבות נצחית – פרק 9

בס"ד

מהפרק הקודם:
"ילד כזה מוזר" חשבה לעצמה אור בעודה הולכת לבדה לבית הספר,
"למרות שהוא חמוד כזה" חשבה לעצמה אור וחייכה חיוך מטופש,
לפתע הרגישה אור שמישהו מתקרב אליה במהירות ולפני שהספיקה להגיב
היא יכלה להרגיש ביד גדולה מונחת על כתפה………"

פרק 9:
"אהאהאהאהאה" צעקה אור בבהלה, אך לאחר שנייה התעשתה ותפסה ביד שהייתה
על כתפה והפילה אותה על הרציפה ובכך גם את האיש שיהיה מאחורה,
"אח אור, זה כאב" אמר איש נמוך, בעל שיער קסדה, פרוע במקצת, עיניו החומות
היו גדולות במקצת, ולבושו היה לבן, "מגיע לך, מה אמרתי לך על לבוא מאחורי ולהבהיל אותי"
אמרה אור עצבנית מעט, "רק צחקתי קצת, למה לשבור לי את הגב" אמר האיש
בעודו משפשף את גבו, "אוי באמת, ליט אתה לא יכול לשבור את הגב" אמרה אור חסרת סבלנות,
"אווו, מישהי עצבנית היום אני רואה" אמר ליט בקול מתגרה,
"ליט אתה מת לחטוף מכות נכון?" אמרה אור חסרת סבלנות ובעצבים והמשיכה ללכת,
"מה קרה אורוש?" אמר ליט בחיוך ממזרי ובקול מתגרה,
"ליט תחטוף כאפה" אמרה אור עצבנית,
"אווו, אני ממש מפחד" אמר ליט מתגרה,
"מה אתה עושה פה בכלל?" שאלה אור,
"באתי לבקר אותך" אמר ליט בקול שטותי,
"כן בטח, ועכשיו הסיבה האמתית" אמרה אור,
"מה? את לא מאמינה לי" אמר ליט כאילו מתפלא,ואור שלחה אליו מבט עצבני,
"טוב, טוב, אבא שלך שלך אותי לבדוק מה קורה עם הילדה וכמובן איתך" אמר ליט וחיוך חיוך שטותי,
"מה קרה אבא שלי לא סומך עליי יותר" אמרה אור,
"לא יודע, ותאמת אם הייתי במקומו הייתי שולח כל אחד חוץ ממך" אמר ליט,
"אז איזה באסה שאתה לא הוא" אמרה אור וחייכה חיוך ציני,
"אז איך הולך עם הילדה?" שאל ליט והרצין את פניו,
"עם הילדה פסדר, אנחנו חברות בינתיים" אמרה אור,
"ומה עם החבר הזה שלך, איך קוראים לו……אה עומר?" שאל ליט,
"דבר ראשון עומר הוא לא חבר שלי, ודבר שני הוא לא נראלי מזיק, כלומר הוא
בקושי מדבר איתה, ורק מתבונן בה מרחוק" אמרה אור,
"מוזר.." אמר ליט,
"מה מוזר בזה?" שאלה אור כלא מבינה,
"הוא לא מתקרב אליה, לא מדבר איתה, רק מסתכל עלייה, זה לא נראה לך מוזר?" שאל ליט,
"אולי, אני עדיין לא יודעת למה הוא פה אבל אני אברר" אמרה אור,
"תיזהרי אור, ערפדים הם ערמומיים אין לדעת מה הם מתכננים עכשיו" אמר ליט במבט רציני,
"עומר הוא לא כמו כל הערפדים, יש בו משהו שונה אבל אני אפקח עין" אמר אור,
"ייאלה ביי ליט" אמרה אור כשהתקרבה לשער בית הספר,
"מה ביי" אמר ליט מופתע,
"חה, מצחיק חשבת שתכנס לבית הספר" אמרה אור,
"נו אני רוצה לראות עם מי את מסתובבת" אמר ליט,
"שכח מזה ליט" אמרה אור בחיוך והגבירה את צעדה,
"לפחות ניסיתי" מלמל ליט לעצמו ונעלם,
"הליט הזה" מלמלה אור לעצמה בייאוש ונכנסה לבית הספר.

"חכי" צעק עומר שוב לעבר מורן והגביר את צעדיו כדי להתקרב אליה,
"מה אתה רוצה?" שאלה אותו מורן בכעס בעודם הולכים במהירות לעבר השירותים,
"לבקש סליחה, זה היה בטעות, את סולחת לי?" שאלה עומר את מורן בפרצוף מתחנן,
"כן, כן" אמרה מורן בעצבים גלויים ובחוסר סבלנות,
"תודה" מלמל עומר ונעצר, בעודו רואה את מורן העצבנית, ואת יפעת נכנסות לתוך השירותים,
"אך לעזאזל אני גורם לה לחפש בשבילי את הפנינים המעצבנות האלו"
מלמל עומר לעצמו והלך משם.
"את מאמינה על החוצפן הזה" אמרה מורן וניקתה את חולצתה בעזרת מים ונייר טואלט,
"אוח….הילד הזה כזה מעצבן" רטנה מורן,
"אה מורן?" שאלה יפעת בחשש את מורן שמנקה את חולצתה בעצבים,
"מה?" צעקה עלייה מורן בעצבים ולאחר מכן נשמה עמוק, "סליחה אני פשוט כל כך עצבנית על העומר הזה" אמרה מורן טיפה בעצב והמשיכה לנקות את הכתם הענק שנוצר לה בחולצה,
"מורן את מודעת לכך שיש לי חולצה להחלפה בלוקר, נכון?" אמרה יפעת בלחש,
"מה? למה לא אמרת לי, אני שעה מנסה להוריד את הכתם המעצבן שלא יורד" אמרה מורן בעצבים,
"ניסיתי להגיד לך, אבל את לא מפסיקה לקטר על העומר הזה" אמרה יפעת טיפה בכעס,
"טוב סליחה אבל הוא כזה…." התחילה מורן לומר "מעצבן" השלימה אותה יפעת,
"כן, כן אני יודעת אמרת את זה אולי 50 פעם ב – 10 דקות האחרונות" אמרה יפעת וגלגלה את עיניה,
"בואי אני אביא לך חולצה אחרת" אמרה יפעת ושניהן יצאו מהשירותים בשתיקה.

"אני אפתור את התעלומה הזאת אחת ולתמיד" מלמלה לעצמה אור כשראתה את עומר נשען על
קיר ושומע מוזיקה באמפי שלו, והתקרבה אליו,
"מה הבעיה שלך?" שאלה אור,
"מה?" שאל עומר מופתע והוריד את האוזניות מאוזניו,
"מה הבעיה שלך?" חזרה אור על עצמה עצבנית,
"אין לי שום בעיה" אמר עומר,
"אתה רוצה להגיד לי שבאתה ללמוד פה סתם בשביל הכיף, כי אתה אוהב ללמוד" אמרה אור עצבנית,
"מה את רוצה אור?" שאל עומר את אור בחוסר סבלנות,
"שתגיד לי למה שלחו אותך לפה" אמרה אור בחוסר סבלנות,
"לא עניינך" אמר עומר ועמד להחזיר את האוזניות לאוזניו,
"אל תמרח אותי עומר, אני יודעת שאתה פה בגלל משימה כל שהיא ואני אגלה מהי
גם אם תגלה לי אותה בעצמך וגם אם לא ואתה יודע את זה, אז תחסוך זמן לשנינו" אמרה אור עצבנית,
"אור עזבי אותי" אמר עומר מיואש מעט,
"אתה לא רוצה לגלות לי בסדר אבל אחר כך אל תבוא אליי כשתצטרך עזרה" אמרה אור בעצבים
ובחוסר סבלנות והלכה משם, "יופי עכשיו גם את אור יש לי על הראש, חיים ממש מושלמים יש לי"
מלמל עומר לעצמו והחזיר את האוזניות לאוזניו.

"היי בנות מה קורה?" שאלה אור את מורן ויפעת בחיוך,
"וואו מה קרה לחולצה שלך?" שאלה אור מופתעת את מורן כשראתה את חולצתה המוכתמת,
"עומר זה מה שקרה" אמרה מורן בעצבים ולקחה מידה של יפעת את החולצה להחלפה,
"הילד הזה שיושב לידך במתמטיקה?" שאלה אור כאילו היא לא מכירה את עומר,
"כן, ולצערי הוא יושב לידי גם בעוד כמה שיעורים" אמרה מורן ושלושתן התקדמו ביחד לעבר
השירותים, "תגידו אין לנו שיעור עכשיו?" שאלה אור דואגת מעט,
"כן אבל המורה חולה, אז יש לנו שיעור חופשי עכשיו אז, אל תדאגי" ענתה לה יפעת,
"לא דואגת סתם לא באלי להכעיס את המורה המכשפה הזאת, גם ככה לא הייתי חצי יום" אמרה אור,
"חצי יום, כולה שעתיים וחצי, ודרך אגב לא סיפר לנו איך היה עם הילד הזה" אמרה יפעת
בערמומיות כרומזת למשהו, "מה כבר היה יכול להיות, הלכתי אליו, אמא שלו תקנה לי את החולצה והלכתי, זהו" אמרה אור "וזהו?" שאלה מורן כלא מאמינה,
"סתם, ישבתי אצלו, הוא סיפר לי על אבא שלו וזהו, ילד מוזר" אמרה אור,
"למה ילד מוזר?" שאלה יפעת,
"סתם הוא התחיל לגמגם, ורגע אחד הוא היה נחמד אליי ושנייה אחרי זה הוא נראה
כמו זקנה ממורמרת" אמרה אור, ויפעת ומורן התחילו לצחוק,
"מה אתן צוחקות?" שאלה אור כלא מבינה,
"את לא קולטת הילד מאוהב בך" אמרה לה מורן,
"כן בטח, אהבה בכלל לא קיימת" אמרה אור עצבנית,
"מה שתגידי" אמרה יפעת, ושלושתן נכנסו לשירותים.

"אני חייב לעשות מעשה" חשב עומר לעצמו, "אבל מה?" שאל את עצמו,
כשלפתע דמות לא ברורה של אדם בגיל העשרים, לכד את מבטו,
"מאיפה אני מכיר אותו?" מלמל עומר לעצמו והתקרב אליו, עד שדמותו נהייתה ברורה לעין,
ועומר נתקף חרדה "שלום" מלמל לעצמו…….

המשך יבוא…………..