לא רגילה: פרק 1

הכל מסביבי לבן. אני כאילו בחלל לבן, אבל אני יכולה ללכת. לפתע אני מבחינה בנקודה סגולה. לא יכולתי להתקדם אליה, אבל היא יכולה להתקדם אליי. היא התקדמה אליי. היא דיברה.
"לילי." הוא אמר לי. הוא היה נראה בדיוק כמו דמבלדור מהארי פוטר.
"דמבלדור?" שאלתי בהפתעה.
"לילי." הוא חזר. לפתע החלל הלבן נהיה גלי, והכל התמוטט סביבי.
"תעשה משהו!!" צרחתי אליו.
"לילי." הוא ענה שוב. זה קצת עצבן אותי. עד שהוא הפסיק לדבר. ובמקום הגלים הרועדים הופיעה המורה המעצבנת שלי, גברת דיינה. עם האף המחודד, האיפור המוזר השיער האסוף בפקעת והמשקפיים הבלתי נראים שלה, אולי נראית מושלמת מבחוץ, אבל היא בעצם השטן.
"את באה ביום שבת לבית הספר לריתוק. 4 שעות." היא אמרה ברוגז והסתובבה במהירות כדי להמשיך את השיעור.
כנראה ישנתי הרבה זמן, כי לפני שהיא אמרה משפט, השיעור נגמר. עכשיו שיעור חופשי. הלכתי ללוקר שלי כשהצטרפו אליי החברות שלי, לינה ואחותה התאומה הלא זהה אלי, ודיימון, שהצטרף לבעת הספר בערך מתי שאני הצטרפתי, לפני כמה חודשים.
"אני הולכת ללוקר. ניפגש בספריה!" אמרתי להם. תמיד בשיעורים חופשיים אנחנו הולכים לספרייה, כי כטלנו סוג של תולעי ספרים. שמתי את הדברים בלוקר שלי, ולפתע היה נדמה לי שראיתי במראה לשבריר שנייה את האיש מהחלום שלי. זה בטח היה הדמיון שלי, חשבתי. קצת אחרי שהגעתי לשם, הגיע גם לואיס, aka השכן ללוקר החתיך מאוד שלי. כמו בחור מהסרטים- שיער שחור ועיניים ירוקות והוא רגיש וחכם וחזק. קצת כמו אביר מודרני.
"היי." אמר לי לואיס. לא הייתי בטוחה אם הוא התכוון אליי, ואז קלטתי שהוא הסתכל עליי בזמן שאמר את זה.
"היי." אמרתי בשקט והשתדלתי לא להתחרפן. הוא השתעל כסימן לזה שהוא רוצה להגיד עוד משהו. ואז באה רוזי (aka הבת דודה הכי נוראית בעולם). עם שמלה ורודה שיושבת בצורה מושלמת על הגוף המושלם שלה, וכל שאר הדברים שהיא לבשה תאמו לשמלה באופן מושלם.
"היי חמודי! התגעגעתי!" היא אמרה ללואיס. הם קצת מבלים יחד, אז היא חושבת שהם יוצאים. אבל הוא תמיד אומר שהם סתם ידידים. רוזי קלטה שאני מסתכלת עליהם ועלה לה מבט נתעב כאילו רצחתי את אמא שלה.
"היי."היא אמרה, למרות שידעתי שהיא התכוונה ל"הוא שלי יחתיכת סתומה, אז אל תחשבי אפילו לקחת אותו." וידעצי שהיא ביקשה בלב שלאבא שלה לא היה אח תאום (שגם ידוע כאבא שלי, של ארינה ושל ג'יימס).
"נו חמודי, אתה בא למגרש? יש לי אימון מעודדות." היא אמרה לו כאילו אני לא קיימת.
"בטח." הוא אמר באדישות. כשהם הלכו משם ראיתי שהוא הסתובב מעט כדי לראות אותי. חייכתי חיוך חמוץ והדקתי את האחיזה שלי לספר שביד שלי. פתאום קלטתי שהתאומות מסתכלות עליי.
"חשבתי שאתן כבר בספרייה!" קראתי.
"שכחנו את הסימניות שלנו אצלך. דיימון כבר לקח את הספרים לשם. הוא מחכה לנו." אמרה אלי. היה לה שיער אדום במובן של ממש ממש אדום, נמשים והשיער שלה ירד עד הכתפיים בגלים מושלמים. "מה היה הקטע הזה?"
"כלום." מלמלתי. הן הסתכלו אחת על השנייה כאילו הן קוראות מחשבות.
"משתגידי. את באה?" אמרה לינה, שהייתה בעלת עור בהיר יותר וגם שיער בהיר יותר משל אחותה,וללא נמשים.
"ברור." אמרתי להן. יצאנו לכיוון הספריה ובמשך לכל השעה הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. נשמע הצלצול לחזרה הביתה, ונפרדתי מהחבר'ה. כשהגעתי לבית שלנו התיישבתי על הספה לראות את התכנית שלי. אבל בשנייה שהדלקתי את הטלוויזיה ארינה (אחותי שקטנה ממני בשנתיים והיא ממש ממש מעצבנת) יטפה לי את השלט ושמה את התכנית הטיפשית שלה שנקראת "בברלי הילס תחתית" על כמה ילדים שחיים בשכונות העניות של בברלי הילס.
"לא שוב זה. אני עולה למעלה." אמרתי. כשהגעתי למעלה הרגשתי מנומנמת, אבל גם לגמרי עירנית. כשנחתתי במיטה כבר נרדמתי. החדר הלבן חסר הקירות שוב הופיע, וכך גם האיש. לא אמרתי כלום. אבל הוא כן. הוא אמר:
"שלום, לילי." בקול חם וזקן כזה. "התגעגעתי אלייך מאוד."