להתעורר מהמוות – יובל III

*** יום קודם ***
יובל רקדה ליד גיא בשמחה ושניהם ציחקקו. האורות נכבו לפתע ומישהו אחז בחוזקה בידה של יובל. יובל הבינה שזה לא גיא כי לפני כמה דקות הלך לשירותים, והבן אדם שהחזיק אותה התחיל לגרור אותה אל עבר היציאה.
"הצילו! הצילו!" צעקה יובל.
"תהי בשקט." אמר קול צרוד ושם לה מטלית לחה בפיה. אט אט יובל נרדמה והיא הרגישה כאב חד בבטנה, היא הסתכלה על בטנה וראתה שסכין היה תקוע שם, דם זלג מהפצע שבבטנה והכתים את שמלתה התכולה. האיש עם הקול הצרוד הכניס אותה לואן צהוב בזמן ששמעה את חברתה מאיה קוראת בשמה. יובל ניסתה לראות מה קורה בין מאיה ולבין האיש הזה אבל כל מה שראתה היה שחור.
***
יובל שכבה על דשא לח ומלא שלג ומולה עמדה מראה עם מסגרת זהב טהור מעוטרת בכנפיים. יובל הסתכלה על המראה ובמקום לראות את עצמה, ראתה אישה עם עיניים סגולות ושמלה שחורה שכיסתה את כפות רגליה, לאישה היה שיער אדמוני שופע. האישה חייכה ויובל שמעה קול: 'מי את?'
"יובל." ענתה יובל.
'ובכן יובל, אני אמורה, רואת העתיד, שמעתי מה קרה לך וזה לא כל כך נעים. אני אחזיר אותך.'
האישה נעלמה מהמראה ולפתע תמונה נגלתה לעיניה של יובל. היא ראתה את עצמה רודפת אחרי ארבעה נערים בני גילה, היא זיהתה את חן גיא ומאיה. סכין היה בידה של יובל והיא שיספה את כל מי שעמד בדרכה חוץ מאחד. נער עם שיער חום ועיניים כחולות. היא הפילה את הסכין ונישקה אותו. יובל נעצרה וראתה את כל הגופות.
"תשרפו אותן." צעקה יובל והגופות נשרפו עד שהיו אבק.
'המציאות כואבת, אבל זאת הדרך שבה אני יכולה להחזיר אותך.'
יובל שוב שמעה את הקול הזה.
***
יובל התעוררה בבהלה בחדר עם אורות ירוקים. היא ישבה על מיטת חולים ושמיכה לבנה כיסתה אותה. דם הכתים את המצעים הצחורים ויובל נכנסה לפאניקה.
'איפה אני?' שאלה את עצמה.
היא נשמה באיטיות, וירדה מהמיטה. שיערה היה פרוע, ושמלתה קרועה קצת בקצוות, ועיניה סרקו את החדר בפראות. פלאשבקים מהחלום שחלמה ומאמש צצו בראשה. הסכין שהיה בבטנה נעלם והפצע נעלם, כלא היה.
"זה לא היה חלום!" יובל שמעה את קולה של האישה ולפתע ראתה אותה עומדת מולה.
"אני החזרתי אותך מהמתים, אבל הפעלתי יותר מידי כוח, חזרת עם כוח מסוים ואני לא יודעת מהו ובגלל זה בעלי ירדוף אותך! אני מצטערת יובל, אבל לא הייתי יכולה לראות אותך גוססת בשאול ומתחננת לחיות אז הערתי אותך! בעלי ידע זאת ויחזיר אותך לשאול בכאב מר ואז יהרוג אותי! אני מצטערת, יובל, שהבאתי את הגורל הזה עלייך!" אמרה אמורה ובכתה.
"אני מתתי? איך? למה?" שאלה יובל את אמורה.
"אינני יודעת, אך את צריכה לברוח מכאן, אם מישהו שואל את נחתכת משבר זכוכית והתעלפת והתעוררת בסמטה ליד הבית שלך. אנחנו נצטרך לדעת מי הרג אותך ולמה, ובו זמנית להסתיר אותך מבעלי!" אמרה אמורה ונעלמה. יובל ניגשה לדלת הזזה לבנה ונכנסה בה. היא הגיעה למסדרון עם קירות צהבהבים מואר באורות ניאון כחולים. היא רצה והגיע לדלת, היא עברה בה ויצאה לרחוב שליד הגלידרייה. היא הייתה מותשת והיא אמרה: "עזרו לי!" ואז התעלפה.
*** היום ***
יובל התעוררה בחדר בביתה ומעליה עמדו גיא, חן ומאיה.
"איך!?" שאלה מאיה.
"איך מה?" שאלה בלחש יובל.
"איך את חיה? אמרו לנו שראו אותך ללא רוח חיים, אני ראיתי אותך מתה!" אמרה מאיה וחיבקה את יובל.
"אני נפצעתי משבר זכוכית והתעוררתי איכשהו בסמטה שליד ביתי." אמרה יובל ועקבה אחרי הוראותיה המדויקות של אמורה.
"תנו לה לנוח." אמרה אמה של יובל שבדיוק נכנסה לחדר.
חן, מאיה וגיא יצאו מהחדר.
"מרגישה יותר טוב?" שאלה אמה של יובל את ביתה.
יובל הנהנה, "אמא אני רוצה לישון." אמרה.
אמה של יובל הנהנה ויצאה מהחדר.
יובל נרדמה וחלמה שוב ושוב על אותו מקרה עם אמורה, ועל מה שראתה במראה בשאול או בגן עדן, או מה שזה לא היה.

יובל התעוררה והסתכלה על השעה: 2:54. היא התקשרה למאיה.
"הלו?" ענתה מאיה וקולה נשמע עירני.
"מאיה, זאת יובל, יש מצב שניפגש? אני צריכה לדבר איתך על משהו."
"בטח, תבואי אליי עכשיו." אמרה מאיה וניתקה.
יובל לבשה שורט ג'ינס ורוד וגופיה שחורה, לקחה את הטלפון ויצאה מהחלון. היא הייתה קומה שנייה וכשנחתה כאב לה קצת אך לא יותר מידי. היא התחילה לרוץ אל עבר ביתה של מאיה והסתכלה על ביתה הפרטי והגדול.
"אחזור בקרוב, אמא!" לחשה לעצמה יובל.
כשהגיעה לביתה של מאיה צלצלה אליה ומאיה פתחה את הדלת. הן עלו בשקט במדרגות לחדרה, ונעלו את הדלת אחריהן.
"מה קרה?" שאלה מאיה והתיישבה על מיטתה הקטנה.
'מצטערת אמורה!' חשבה לעצמה יובל והתחילה לומר,
"אני כן נהרגתי. בידי מישהו שלא ראיתי את פרצופו ואז התעוררתי. הייתי בגן עדן או השאול או מה שזה לא היה, וראיתי מישהי שקוראים לה אמורה והיא אמרה שסבלתי בשאול אז היא החזירה אותי לחיים והתעוררתי בחדר עם אורות ירוקים ואמורה אמרה לי, שבעלה ירדוף אותי כי העירה אותי, והיא גם אמרה משהו על כוחות ושבעלה ירצח אותה."
מאיה נראתה מבוהלת, אך מסוקרנת, וגם מבולבלת בו זמנית.
"את מאמינה לי נכון? זה לא שקר, אני אף פעם לא משקרת לך! את מאמינה לי נכון?" שאלה יובל.
"כן-כן, ברור!" אמרה מאיה ונגעה בידה של יובל.
יובל הרגישה כאילו שואבים אותה בשואב אבק והיא ראתה משהו. היא ראתה את מאיה נחטפת ונהרגת. מאיה שכבה על אותה מיטה ששכבה עליה היא, ומישהי מדברת איתה. כד אפור עם עיטורים של פרחים נשבר ולבסוף הנער עם השיער החום מתנשק עם יובל. היא ראתה את אמה בוכה על מיטתה ו היא הייתה מודאגת והשעון הראה 8:46, איש אפוף חשכה דופק על חלונה של מאיה ושובר אותו ואמר: "אני בא לקחת אתכם."
יובל הרגישה כאילו שואב האבק ששאב אותה פולט אותה והיא חזרה לעולם המציאותי.
איש אפוך חשכה דפק על חלונה של מאיה ואמר ללא קול: "אני בא לקחת אתכם!"
יובל צרחה.
"מה קרה?" שאלה אותה מאיה.
יובל נשמה עמוק וניגבה את הדמעות שעל פניה, ואמרה, "אני חושבת שראיתי את העתיד!"