לילה באור יום – פרק ראשון – המתנקש המושלם

פניאל התקדם בסמטה החשוכה. הוא העדיף את השיטה הישנה והטובה – לתפוס את המטרה במקום חשוך וריק, להרוג אותה לפני שתספיק להגיב.
הוא יכל לעשות זאת גם ברחוב סואן, אבל אז זה היה מאבד מהריגוש.
מטרתו הפעם הייתה גנבת זוטרה, שאיכר פשוט שנשדד על ידיה החליט לשלם מעל ומעבר ליכולותיו הכלכליות כדי לנקום.
"היא רצחה את רבקה!" הוא צעק, מתרץ את זעמו. בבירור קצר, התגלה שרבקה היא פרה.
זוג חרבותיו התנדנדו על ירכיו בתוך נדניהן. הוא הסתיר אותן מתחת לגלימה השחורה הארוכה שלבש, שהסתירה את פרצופו, צורת גופו או כל פרט מזהה אפשרי. הוא היה זהיר. זהיר מדי, לדעת לין.
שלושה בריונים, כל אחד מתחרה בחבריו בכמות השרירים המוגזמים, העורקים הבולטים בצוואר וכמות כלי הנשק שתלויים על חגורתם יצאו מעבר לפינה. לראשון הייתה חולצת בד קרועה, מכנסי עור מגוהצים, שרירי ידיים בעובי של לבנה גדולה ואגרופן מאיים למראה על כל יד.
לבריון השני הייתה חולצה מעט יותר קרועה, שרירי ידיים שהתחרו ברגל של פיל וזוג אגרופנים עם בליטות, קוצים ולהבים שגורמים לאגרוף שלו להיות הרבה פחות נעים.
לבריון השלישי לא הייתה חולצה, שרירי ידיים בעובי של בול עץ, וזוג סכינים שנחשבים סכינים ולא חרבות דו-ידניות רק בגלל גודלה של כף ידו של הבריון.
לעומתם, פניאל היה כחוש, פשוט, נמוך, בעל ידיים לא-מאיימות ביותר, חולצה שלמה לחלוטין (שכיסתה אפילו יותר מדי) ובלי נשק גלוי לעין.
"היי, ילדון!" קרא בריון הראשון לעברו. "מה אתה עושה כאן? 'סתלק מפה. זה המקום שלנו."
הבריון השני החטיף לראשון סטירה שאיימה להוריד לו את הראש.
"טיפש!" הוא אמר לחברו (אם כי שאג, צרח וצעק יתארו פעולה זאת טוב יותר). "אנחנו רוצים שיהיו פה אנשים! בשביל מה יש לנו סמטה אם לא כדי להרביץ לאנשים מטומטמים!?"
"בשביל לישון שמה?" שאל הבריון הראשון.
"הילדון החמודיק הזה בטח כבר משתין בשמלה הזאת שלו," אמר הבריון השלישי, וכולם צחקו ביחד. "אז מה, אתה רועד מפחד בתוך כל הגלימות האלה שלך? אולי אני אעזור לך להוריד אותן, בטח נורא חם בתוכן!"
'הוא ללא ספק רמה אינטלקטואלית אחת מעל לחבריו,' חשב פניאל. 'לא שזה הישג גדול.'
הבריון הניף לעברו את ידו העצומה. שני האחרים התכתשו ביניהם מי יענה ראשון את פניאל.
פניאל שלף את זוג חרבותיו. שתיהן היו כמעט זהות – חרבות רחבות-להב, בעלות ניצב שחור מעוטר, אבן חן כחולה בהירה קבועה בניצב, והלהב כסוף-בהיר, אותיות רוניות סגולות מעטרות את הלהבים.

פניאל החזיר את הלהבים למקומם, כחצי שנייה אחר כך. שלושת הבריונים קרסו ארצה, פצעים רבים מספור מכסים אותם. דם כיסה את הלהב הכסוף של החרב.
ואז היא הגיעה.
המטרה המקורית של פניאל, אותה גנבת חסרת מזל שנגזר גורלה למות, בגלל שאיכר אחד נותר לה טינה על הפרה הזקנה שלו.
היא ראתה אותו, בין המתים. רצוי לציין שהפצעים שהרגו את הבריונים היו מכוערים, אכזריים ורובם גם היו מיותרים.
הגנבת החלה לצרוח בעוד פניאל שולף את חרבותיו.
אבני החן הכחולות זרחו באור כחול, כשהכוח הסמוי של חרבותיו התגלה.
הצרחה הדהדה באוויר, בעוד פניאל עבר למצב המהיר שלו. אם הוא ישאר בו מספיק זמן, היא תצרח כחמש דקות.
הוא החזיר את החרבות לנדן, אבל השאיר את ידו השמאלית על החרב, משאיר את היכולת בפעולה.
הוא צעד לאיטו לעבר הגופות. מטרתו המשיכה לצרוח.
הוא לקח בידו הימנית את הסכין של אחד הבריונים, וחזר לכיוונה. היא זזה, אבל לאט מאוד. פי שישים לאט יותר, למען האמת. כל שנייה בשבילה היא דקה שלמה בשביל פניאל. מספיק לחלוטין כדי להרוג חבורת בריונים ממוצעת.
הוא תקע את הסכין בליבה של מטרתו, והוריד את ידו מחרבו.

התמונה שיראו השוטרים זה קרב בריונים שנגמר מוות דו צדדי. לא יותר מזה.

– – –

מקבת' קליילנד עמדה מול הבניין שהיא חיפשה זמן רב מדי. חודשיים, שלושה ימים ושעתיים, אם לדייק. החרב שלה דאגה להזכיר לה זאת כל הזמן.
היא הייתה אישה בוגרת, אבל מראה היה של נערה. היא הייתה נמוכה, רזה וכחושה למדי, עם שיער בלונדיני שמגיע עד לכתפיה ועיני שקד חומות. היא לבשה שמלה ירוקה קצרה, ומתחתיה מכנסיים חומים.
אנשים חשבו שהיא תמהונית שמדברת לאוויר, מטורפת שמדמיינת שחרבה מדברת, ילדה מסכנה שהשתגעה. ואז אקו דיבר.
הוא היה אדם מעניין, מלבד ההגדרה של האדם. הוא היה חרב תבונית מאוד מעצבנת עם הרבה זמן פנוי בנדן. אותו הוא השקיע, לפחות בזמן האחרון, בספירת הזמן שהשקיעה מקבת' בחיפושים אחרי להבי הצללים ובמחשבה על עקיצות מתאימות.
הוא קרקש בנדן, מה שהיה החלופה שלו למחיאות כפיים.
"כל הכבוד, בת'." הוא אמר. לא היה לו פה, אבל הקול ללא ספק נשמע בסביבה. או לפחות שוגר טלפתית לכל היצורים באזור.
"האדון הקודם שלי מצא את המקום הזה ביומיים, שבע שעות ושלושים ושלוש דקות. לך לקח חודשיים, יום וקצת יותר ממנו. אני חושב שאני אחזור אליו. הוא ימצא את המקום הזה לפי שתמצאי את הכניסה."
האדון הקודם של אקו היה מתנקש תמהוני, שמצא את סופו בארוחת הערב של אציל מצוברח, ראשו בעוגה ורגליו בין השזיפים המסוכרים.
בנוסף, דלת עץ עצומה עמדה כחמישה מטרים ממנה.
"לא קוראים לי בת'." סיננה מקבת'.
"אני יודע." אם לאקו היה פה, הוא היה מחייך חיוך נבזי.
המבנה היה שונה ממה שהיא ציפתה – היא חשבה שזאת תהיה טירה אפלה, או בקתה קטנה וחשוכה ביער עבות ומפחיד.
מולה עמדה בקתת עץ גדולה ומוארכת, מקושטת בבדים צבעוניים ודגלים משני צבע של להב נוטף דם וגג עשוי במבוק.
המקום היה מוחבא היטב – על פסגתו של הר געש כבוי, שלועו לשעבר הפך להיות עמק מוסווה. יער קטן צמח בתוך העמק, ציפורי שיר עפו מסביב, היא אפילו ראתה שני פגסוסים קודם בשמיים. הבקתה התאימה לאופי של המקום – מלבד זה שכל מי שחי בתוכה הורג למען מחייתו.
"זה כאן. אתה בטוח." היא אמרה.
"ללא ספק!" הכריז אקו. "זה למה הם טובים יותר מכל שאר המתנקשים. הם לא קרירים עצבניים ומכונסים בעצמם, הם צבעוניים! זה שהם רוצחים ביום-יום לא אומר שהם לא נהנים מהחיים!"
מקבת' נשמה עמוק, מנסה להרגיע את עצמה.
הוא בסך הכל חרב מעצבנת מאוד.

"אבל – " אמר אקו כשגמרה להירגע. היא הייתה בטוחה שהוא מרגיש את הרגשות שלה, איך שהוא. מרגיש את פעימות הלב שלה דרך הנדן. "אל תשכחי את ההסכם שלנו. אני הרגתי הרבה פעמים, ועל רובן אני לא מצטער. אנו הורגים – "
"להגנה עצמית, הגנה על החברה והגנה על המוסר." השלימה מקבת'.
"נכון מאוד." אמר אקו בטון הרציני שלו. היה לו כזה – הוא כמעט לא השתמש בו.
"אם תשתמשי בי כדי להרוג בשביל כסף, נקמה אישית או ללא מטרה צודקת, אני אעזוב אותך."
"אני יודעת."

לפני שלושה חודשים, מקבת' שמעה על הארגון הזה מאקו. הוא סיפר לה שכאן היא תוכל להשיג את מטרתה. שכאן היא תוכל להשתמש היטב בכישורי הלחימה שלה.
לקח לה חודש למצוא את אלו שאוספים חדשים. למרבה צערה, המידע שהוא נתן לה היה חסר מאוד.
"לכי אל ראש ההר המוסתר, שבעבר וגם היום שולח את נתיניו להרוג."
זה היה אמור להיות איזה מבחן מחשבתי, היא הניחה. לקח לה חודש להבין שמדובר בהר הגעש, וחודש שלם לטפס עליו.
וכעת היא כאן. עומדת מול המטרה שתעזור לה לנקום.
היא נקשה בדלת.