ליל הכשפים-הקדמה

דניאל בן הארבע-עשרה נשען על הכיסא שלו בתנוחה לא נוחה במיוחד, הוא היה בדרכו לצפון קנדה. הוריו נסעו להוואי לכבוד חופשת חג המולד והם הותירו אותו לבלות חודשיים שלמים הכוללים את חג ההודיה בביתם של הנרי ושרה פרקר, הדודים שלו. וכמובן לבלות את החופשה עם בני-הדודים המעצבנים שלו דורה וניק.
הוא לבש חולצת טי-שירט נקייה ומעליה עליונות עשויה פליז׳. מכנסי הג׳ינס שלו הגיעו עד לרצפה, הם היו רחבים ממנו בכמה מידות.
דניאל פרע את שיערו השחור והביט בגברת שישבה למולו, היא הייתה מלאת גוף ותלתליה הערמונים גלשו על כתפייה במפלים, היא קראה ברפרוף עיתון ישן והרימה את מבטה אל דניאל, היא חייכה אליו.
תווית המזוודה שלו נפלה לרצפה, דניאל קרא את הכתוב: 
דן ווילסון, היה כתוב שם באותיות עגולות ומסודרות, הכתב של אמו.
הרכבת נעצרה בחריקת בלמים, אדם לבוש חליפת עסקים מהודרת וסגולה מיהר לצאת, הוא פנה אל דניאל, ״זו התחנה שלך?״
דניאל השיב לו מבט. ״לא, אדוני.״
האיש חייך כתגובה ויצא מהרכבת אל התחנה הומת האדם, אנשים רבים נדחסו לרכבת.
״אני הולכת לבקר את בת-הדודה שלי, יחד עם שאר האחיות שלי. אנחנו ארבע,״ פלטה לפתע האישה גדולת הממדים, היא קמה ממקומה. ״לאן אתה הולך?״
״לדודים שלי,״ השיב דניאל.
הרכבת נעצרה פעם נוספת כעבור חמש דקות, זו הייתה התחנה של דניאל.
הוא יצא מהרכבת ונתקל כעבור שניה בפרצוף הסמוק והמחויך של דודתו שרה, היא לבשה מעיל אדום שנספג בגשם וחצאית ארוכה בצבע כחול, השיער הקצר והמאפיר שלה נאסף בפקעת הדוקה ומעל לכל היא לבשה כובע רחב שוליים באדום ארגמן עז.
בת דודתו דורה בת העשר עמדה לצד אביה דאדלי, ולצד ניק, דורה לבשה סווטשרט כחול כהה ומכנסי ג׳ינס בלויים, השיער שלה נאסף לזנב סוס ארוך שהדגיש את תווי פניה השמנמנים, בדיוק כמו אלה של אחיה, היה לו שיער בלונדיני כמו שלה וכמו של הנרי, הוא עמד מול דניאל, מחזיק מטרייה כהה ומנופף בעצבנות.
״דן,״ קראה הדודה שרה בהתרגשות. ״אנחנו כל כך שמחים לראות אותך!״
״בטח-״ סינן ניק, הוא תחב את ידיו לכיסי מכנסי החאקי שלו בדוגמת ׳מלחמת הכוכבים׳ והתרחק מן ההמולה. הדארת׳ ווידר שהוצמד לישבן שלו התקמט עם כל צעד רחב של הנער.
 דורה גיחכה. ״אתה מתכוון לשחק איתי?״
דניאל רצה לצעוק לה בפרצוף שהיא נוד נפוח והוא לא זקוק להוראות שלה או לבקשות מיותרות אך במקום הוא שתק ופנה לדודה שרה הנרגשת. 
״ניקח אותך הביתה.״
הם נכנסו למכונית העתיקה של דוד הנרי שחרקה בעצבנות בעוד הוא מתניע אותה.
הנרי התיז קללה עזה ולא ציפה לסטירה שיחטוף משרה.
״הילדים!״ סיננה.
שרה טפחה על ברכייה בעצבנות. ״מה חדש, דניאל? עשית משהו בנתיים?״
דניאל נד בראשו בעוד דורה מתחילה לזמזם פזמון לא מוכר. היא לחשה לניק דבר מה 
והוא פרץ בצחוק חזירי, ״גוש בשר… יש לך חברה? חברת נקניק?״
דניאל לא הגיב, הוא נחר בבוז וחרץ לניק לשון בעוד הוא מביט בנוף הנשקף מהחלון.
עצים רבים וטפיפות הגשם הרכות על הזכוכית.