neta663
מקווה שאהבתם! תגיבו! אלי^^

ליל הכשפים-פרק1; משפחת סמית׳ השכנה

neta663 19/10/2014 751 צפיות 5 תגובות
מקווה שאהבתם! תגיבו! אלי^^

הכינוי גוש בשר היה המועדף על ניק בזמן הנסיעה, הוא כי את דניאל כך כל כך הרבה פעמים ששכח את שמו האמיתי למשך שניה.
״דן, אני וניק הולכים למסעדה הערב תרצה לבוא?״ שאל הנרי.
לפני ששניהם הספיקו לזעוק את התשובה לא, דורה הצביעה בלהיטות על ניק.
״הגברים שלי,״ גנחה שרה והסירה את משקפייה העגולים והחלודים להפליא שהייתה סוחבת איתה לכל מקום בטענה שמתנות לחתונה אי אפשר להחליף ובטח שלא אחרי שלושים שנה. ״נכון ניקי -פוצפי? אתה כבר ילד גדול, ילד מאוד גדול!״
היא צדקה במשהו.
דניאל השעין את ראשו על ידיו וכמעט התנגש במושב של דודה שרה כשדוד הנרי בלם את המכונית במהירות עצומה וזינק החוצה. כולם יצאו אחריו מלבד דניאל שניסה למשוך את המזוודה שלו מחוץ לתא האחורי. דוד הנרי עזר לו בעוד שרה מעודדת אותו ופותחת בהרצאה משעממת על כמה הוא חזק וגברי.
״היי אדון וגברת פרקר,״ נערה בגילו של דניאל לכל היותר צצה משומקום, ניק היה מבוגר מדניאל בשנה אחת בלבד אך היה אפשר להבחין בהבדלי הגודל הרבים. 
דוד הנרי שמט את המזוודה, דודה שרה פערה את פיה.
״שלום… שלום אנלי.״
אנלי? חשב דניאל, איזה מין שם מוזר. 
הוא הביט בה בהשתהות.
״מה את עושה כאן, ילדה?״ שאל הדוד הנרי ברוגז. ״אין לך דברים לעשות?״
אנלי השתוממה, כאילו היא מודעת לכך שדוד הנרי התכוון לומר; אין לך דברים מטופשים כתמיד לעשות?
״לא,״ אמרה קצרות. ״מי זה?״
דורה התעלמה מהתנהגות הורייה, היא נראתה כאילו היא מחבבת מאוד את הנערה. ״זה הבן דוד שלי, דניאל ווילסון, הוא כאן לחודשיים, עד לחג ההודיה ואולי אפילו לליל כל הקדושים- נשמח אם הוא ישאר.״ שיקרה.
היא הנהנה בעניין רב, דניאל סקר אותה במבטו. היה לה שיער חום ארוך וגלי שנספג בגשם ונדבק לצווארה ולעורפה, היא לבשה מעיל גשם עשוי בד זול וחצאית קצרה, הרגליים הדקות שלה נחשפו, אנלי נעלה נעלי נייקי כסופות כמו עיניה, הן היו כסופות ומשונות, קצת שקופות. כאילו נוצץ בהן יהלום, מניפה דקה של ריסים חיפתה עליהן ולחייה האדימו כל שניה בה עמדה למול דניאל, הוא שתק וחייך במתק שפתיים.
״אני אנלי סמית׳,״ אמרה בחיוך לדניאל. ״אם תרצה תוכל לבקר אותי…״
״לא תודה!״ התפרץ הדוד הנרי, הוא פתח את דלת הבית בקרקוש מפתחות ושפמו העבה רטט, ״אנחנו לא מכניסים אורחים!״
״אבל הזמנתי את-״
 בום! הדלת נטרקה מאחוריהם.
״מי זאת הייתה?״
״סתם שכנה,״ מלמל הנרי. ״שרה יקירה, הראי לדניאל היקר את החדר שלו.״
דורה קפצה שפתיים. ״אני רוצה לשחק איתו.״
״תני לו לנוח, דורה מותק,״ נאנחה דודה שרה.
הם עלו בגרם מדרגות הבית הקטן שבשדרה המלאה בעוד עשרה כמוהו. שרה פתחה את דלת החדר הראשון משמאל ואמרה (לא בחביבות האופיינית לה), ״תישאר בחדר עד ארוחת הערב!״ צווחה. ״היא תוגש בשבע!״
היא דחפה באלימות את דניאל פנימה.
זה היה חדר ריבועי קטן, וילונות משובצים באדום מכסים את החלונות ומונעים מקרני אור שובבות להיכנס פנימה, ריח הגשם שטף את המקום.
הוצבו שם מיטה בודדה ושולחן עבודה מעץ מייפל, המזרן הוצע בקפידה במצעים לבנים משעממים. שידה הונחה לצד המיטה הקטנה ועליה מנורת קריאה עם אהיל מכוסה אבק. דניאל הניח את המזוודה שלו לצד הדלת. מבטו צד קערת פירות טריים; פטל, תותים ואגסים שנחו על שולחן העבודה, מעליהם רכנה חתולה בעלת פרווה נפוחה ושחורה, בפיה היה תחוב פתק:

מר ווילסון,
היה נעים לפגוש אותך.
תהייתי האם נוכל להיפגש היום בשעה 9 בערב.
שלך, אנלי.
נ.ב; אגב, אהבת את קערת הפירות? היא מתנה מהדודות שלי.

דניאל הניח את הפתק לצד קערת הפירות ובחן את הקולר של החתולה, ביניפלי, היה חרוט עליו, 08-336948, מספר נחרט בצד השני. המספר של אנלי.
דניאל שלף את הטלפון הקטן שהוקצה לו וחייג את המספר, כשלחץ על ׳התקשר׳ צמרמורת חלפה בו, מדוע הוא מדבר עם השכנה שדודיו התנהגו לידה בצורה כה מוזרה. המספר חויג.
הוא המתין על הקו עוד מספר שניות וליטף את ביניפלי שגרגרה בהנאה.
״הלו?״
״זאת אנלי סמית׳?״
״כן,״ השיבה אנלי.
דניאל שתק לרגע. ״זה דניאל ווילסון, האחיין של אדון וגברת פרקר.״
״שלום, דניאל,״ אמרה בבישנות. ״ביניפלי העבירה לך את ההודעה?״
״אם הכוונה לחתולה, אז כן.״
אנלי צחקה. ״היא חכמה מאוד.״
הוא רצה להשיב אך שתק. ״היכן את גרה? אני אגיע לבית שלך בתשע.״
״שלושה בתים במורד השדרה מהבית שלך,״ אמרה. ״אולי נוכל לשלוח פתקים אחד לשני דרך ביניפלי?״
״לא תודה.״
הם נפרדו לשלום והשיחה נותקה.
דניאל נשכב על מיטתו, הוא עצם את עיניו ונרדם. ביניפלי מתכרבלת לצידו ומגרגרת בהנאה צרופה, עיניה הצהובות בעלות החריצים הדקים מתכווצות.

״דן?״ דוד הנרי דפק על דלת חדרו. ״ארוחת הערב.״
״כן-״ מלמל דניאל.
הוא קם מהמיטה ויצא מן החדר, עוטף עצמו בעליונית עשוית הפליז׳ שלו. ביניפלי גרגרה והתחכחכה ברגליו, הנרי פזל לעברה ואמר, ״מה היצור השיער הזה?״
״זה חתול, דוד הנרי.״
״אני יודע!״ רשף. ״תקשיב לי טוב, אתה לא תכניס לכאן את החתולה של הילדה המטומטמת שגרה ברחוב! אנלי סמית׳ חולה, מה קורה לך ילד? השתגעת?!״
״היא לא חולה!״ רטן דניאל, הוא יצא מהבית ברקיעת רגליים והתקדם אל בית משפחת סמית׳.
הוא דפק בדלת הבית בעל הקומה היחידה, את הדלת פתחה לו אישה רזה וכחושה בעלת שיער ג׳ינג׳י ארוך וחלק ומשקפיים מרובעות שהגנו על עיניים בגוון טורקיז. 
״אנלי, האורח כאן,״ קראה.
אנלי צצה מן הפתח, היא לבשה מכנסיים פשוטים וחולצה נטולת שרוולים בצבע בז׳, היא פתחה את הדלת לרווחה והאישה שפגש בתחנת הרכבת קמה ממקומה ונופפה לו לשלום, אישה נוספת שלבשה חליפה משובצת אבני חן מזוייפות בעלת עור שחום ושיער חום כהה בצבע אגוז מיהרה אחריה. משפחת סמית׳ הייתה הן, וביניפלי כמובן.


תגובות (5)

במילה אחת- אהבתי!
בשתי מילים- מאוד אהבתי!
בשלוש- איזה סיפור מושלם!
בקיצור- מחכה לפרק הבא, תמשיכי! D:

19/10/2014 19:35
uta uta

וואו! יש לך כתיבה מעולה!

19/10/2014 19:50

יפה, תמשיכי :)

19/10/2014 21:08

הכתיבה שלך טובה, אבל קצת אסוציאטיבית ולפעמים זה מפריע, כי את נסחפת איתה…..
הפרק מאד מעניין, אבל נראה כאילו הדמויות מתקדמות במסלול קבוע מראש בלי להתחשב בשאר הסיפור. לדוג': מה כבר דניאל יודע על אנלי שהוא מיד מתקשר אליה ומגונן עליה? למה הוא לא מוטרד מהעובדה שהחתולה שלה פחות או יותר פלשה לו אל החדר?
אבל באופן כללי- אהבתי מאד ;)

19/10/2014 21:14

את מעלה את הפרק הבא???
מתי????

22/10/2014 18:03
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך