לנקוט אמצעים(תקציר+ הפרק הראשון)

שבטים, אישה אחת.
היא עברה אובדן לא ייאמן. משפחתה נרצחה מול ענייה באכזריות מייסרת ומלאת כאב. היא הייתה בסך הכל בת 10. עשר שנים עברו מאז. עבר שנים לאחר שהיא במזל נמלטה כי אמא הקריבה את חייה למען ביטחונה האישי. עשר שנים שקרה ברחוב, למדה לילחם, למדה להתאבק, למדה לחיות, למדה לרצוח.
היא עברה אימונים מחרידין ביותר בשביל מטרה אחת שרק עומדת בראשה ונותנת לה את הכח לא להתאבד והמחשבה הזאת…
נקמת דם.

לנקום את מות משפחה האהובה.
אך ךיום אחד שנראה שהיא לא תצליח לנקום את מות משםחתה, למצוא את. רוצחיל באים לה כל יום בחלום שכל יום מעירים אותה לבוקר כהאישה אחת המבוקשות היותר במדינה, היא נחטפת…אך למטרה טובה.
למטרה שתממש את נקמת הדם אשר עליה נשבעה ימים, שבועות, חודשים ואכן גם שנים.
מה יקרה? האם תמצא את הרוצחים? האם תצליח להרוג אותם? או בכלל למצוא קצה חוט?….ואיך בכלל מסופר על שני השבטים?…

פרק 1: אני לא מתה

רוח שורצת ברחוב השקט. אני על גג הבניין המגורים שנבנה לא לפני מספר שנים. אני בת 20, ראיתי את משפחתי נלקחת לי מול העיניים בגיל 10. 10 שנים שאני מחפשת אחריהם. מנסה להבין למה? מדוע?
משטרה רודפת אחריי ואני רודפת אחרי הרוצחים. אני עובדת בעבודה שאני קובעת את השעות שלי כל שזה יוצא לטובתי. אני בחורה מסתורית ואין ספק בזה. אין לי חברה ואין לי גם זמן לזה. אני גרה בחדר ממוצע לשכר שלי ושם יש לי לוח ופינה אשכרה של כל מה שהתרחש בעשר השנים מאז רציחת משפחתי. אני ציירת נולדתי עם הכשרון הזה ולמזלי זה עוזר לי בלמצוא יותר קצות חוט. אני זוכרת את הפנים של האיש שהחזיק באחותי הקטנה שהשני רצח אותה עם סכין לאט ובאכזריות שהצרחות והזעקות שלה עדיין מתרוצצות בראשי, עד עכשיו.
אני ציירתי את האיש, אני עוקבת אחריו כבר שנתיים. שנתיים למצוא רק את האיש שהחזיק את אחותי במוות איטי ואכזרי מול עיניי.
סוף סוף מצאתי אותו. הוא הולך ברחוב השקט. אחד לפנות בוקר איש לא ער עכשיו. ראיתי שהוא ממשיל בשביל והתחלתי לקצות מגג לגג. לפתע מעדתי בקפיצה ותפסתי בשנייה במעקה. נשמתח עמוק והרמתי את עצמי במהירות לא רוצה להראות את עצמי, בכל זאת רוצח הוא חייב שהיו לו חושין, לפחות שעוקבים אחריו. ירדתי בסולמות החירום וחיכתי לו בפנייה. עם סכין הוא פנה ובשנייה אחת הצמדתי אותן לקיר והצמדתי את הסכין לצווארו. "תזוזה ואתה מת, האקדח בכיסך לא זז משם" אמרתי מזהירה אותו והוא הביט בי בקשיחות וכעס. למדתי דברים בשביל לנקום את מותם.
"אתה בטח טועה למה אני מכוונת סכין לצוואר שלך, מאיימת על חייל בסכין ומי אני לעזאזל, נכון?" שאלתי בכעס מחזקת את אחיזתי בסכין. הוא הרים את ראשו בכדי לא להיתחך "כן" אמר בזהירות לא רוצה להיחתך "אז בוא אני ישאל אותך עוד שאלה. האם אתה זוכר אותי?" שאלתי בקשיחות ואדישיות "ל..לא" אמר והצמדתי את הסכין. עוד ותר גורמת לו להזקף מהפחד להיחתך "תביט לתוך עיניי ותגיד לי שאתה לא זוכר אותי" אמרתי בכעס טהור והוא הביט בעיניי בוחן אותם. ואז עיניו נפערות "את חיה.." אמר והצמדתי את הסכין לצווארו. "יופי נזכרת עכשיו אתה תספר לי מי הם האחרין, מיהו המנהיג שלך ולמה רצחתם את משפחתי מול עיניי ברגע זה" אמרתי והוא גיכך. התחלתי מעט לחתוך ואז בשנייה אחת משהו משך אותי ועפתי לאחור מתגלגלת . התנגשתי בקיר בחזקה ונפלתי ארצה. אני לא יכולה לתת לו לברוח, עד שמצאתי אותו. הוא הדרך היחידה שלי לקבל תשובות. שנייה לפני שקמתי הרגשתי שמזריקחם לי משהו ואני נרדמת לאט לאט. יצא לי להעיף מבט מעט ואני כבר לא רואה את האיש. יופי.. הוא ברח. שנתיים של עבודה ירדו לטמיון.